חזרתי הבייתה, וזה מרגיש כאילו אני ממשיכה מאותה נקודה שאותה עזבתי. יש דברים שהשתנו, אבל חו"ל, והמציאות ההיא, נראית לי רחוקה, כמו חלום שאור הבוקר, עם כל אלומת אור קטע נוסף מאיים להישכח והיום דוחק להתחיל בלא שימת לב מיותרת לכל מה שקרה שם.
אני רוצה לכתוב את הפוסט האחרון שלי, שעבר בסך הכל חודש מאז האחרון, אבל מאז עברו כל כך הרבה חוויות בחיים שלי. הפעם האחרונה הייתה בקוסטה ריקה, בעודי שוהה עם אחת המשפחות שלמדתי לאהוב הכי הרבה במהלך הטיול, משפחת קמפוס פוטרמן הנדיבה. נפרדתי משרה אחותי הגדולה, מקרן הטובה, ומאנריקה, שלקח אותי עד שדה התעופה. בשעת הזריחה הדמעות שלי נחתו בשקט על השטיח בטרמינל כשאני מעכלת שנגמר כל מה שמרכז אמריקה בשבילי ומתחיל פרק חדש.
מקורה של אמי באורוגוואי. היא גדלה שם עד גיל 18 ואז היא עלתה לארץ. מעולם לא ביקרתי בארץ מולדתה ולכן ביקשתי ממנה שתצטרף אלי למסע בדרום אמריקה ותראה לי איפה ומה.
עליתי על מטוס, קונקשיין אחד ושתיים עשרה שעות אחר כך (+3 שעות בגלל שינויי השעות) יצאתי לאולם קבלת הפנים בשדה התעופה במונטווידאו, ועוד איזו קבלת פנים חיכתה לי: אמי – עם תספורת חדשה – ואחותי, יצאו אלי בחיבוק. התרגשתי הרבה זמן לקראת הרגע הזה, לאחר שחצי שנה לא ראיתי את פניהן של אף אחד מהן. מאוחר בערב הגעתי, ולכך שתי השלכות: מראה הנחיתה מהמטוס היה מהיפים שראיתי, כשקו המתאר של אורוגוואי נקבע אך ורק לפי נצנוצים כתומים, וכל השאר שחור משחור.
ההשלכה השניה הייתה, שכולנו היינו קצת עייפות, ואצל בנות משפחת שחף זה בדרך כלל אומר שזה עלול להיות חבית חומר נפץ ליד שלולית נפט. רק צריך שמשהו טיפשי יקרה בשביל פיצוץ אטומי.
הגענו למלון במונית, והגיעה שעת ארוחת הלילה. אני אכלתי כבר שלושה חודשים ברצף פחות או יותר רק שעועית ואורז, אז תארו לעצמכם מה זה היה עבורי לאכול ריבת חבושים וגבינה צהובה שמנה על מצע קרקר. מתוך ידיעה פנימית ועמוקה שאלתי את אמא: "אמא,
אני עומדת להשמין פה, נכון?"
לא סתם אמרתי את זה. אחד הדברים שאמא שלי תמיד ציינה בגעגוע שלה לארץ מולדתה היה טעמי ילדות.
היה קצת משונה לראות פתאום בניינים גבוהים.
ביומנו הראשון שם הלכנו ליריד מקומי של בגדים ושאר שמעטס. הפתיעה אותי לטובה איכות הטקסטיל של אורוגואי, כשמיששתי כל חולצה וגופיה שעברתי לידה ונדהמתי מהרכות וצפיפות הבד.
טעם ילדות של אמא #2: רשת מסעדות של מזון עממי וטעים. אני אכלתי פיינה – מעין לחם מקמח חומוס עשוי בתנור אבנים וכנראה ששופכים לתוכו כמויות של שען שעוזרות לו להיטגן שם, ואז הוא יוצא ממש ממש טעים. לקינוח אכלנו CHAJA, קינוח שאמא אמרה שאנחנו חייבות לקחת. אז הזמנו את זה, והגיעה מעין קוביית מרנג וקרם מתקתק-מחליא. כל אחת מאיתנו לקחה כפית של זה, התחלחלה, ולקחה כפית שנייה כדי לוודא האם משהו כל כך מומלץ יכול להיות כל כך מגעיל. התשובה היא כן. ומה מסתבר? אמא שלי אף פעם בכלל לא אהבה את זה! תמיד כולם אהבו את זה אז היא חשבה שמדובר באיזו מציאה שאין לה את הכישורים להבין.
באותו יום התחלנו בגילוי הצד הלטיני של המשפחה – בן הדוד של אמא שלי, אשתו ושתי נכדותיו (בגילי). הן הביאו אותי למפגש עם טעם ילדות #3 – BISCOCHES, שם גנרי לחטיפי קונדיטוריה מתוקים כגון סהרונים (MEDIA LUNES) ממותקים או לא ממותקים (אבל בכל מקרה עשירים בחמאה), כיסי שוקולד ממולאים בריבת חלב (DULCE DE LECHE), וחתיכות קטנות שכנראה עפו מגן עדן של בצק, קרם וניל ותות מעליהן.
טעם ילדות #4 – DULCE DE LECHE, ריבת חלב. קנינו בסופר מיכל. עם קרקר, עם גבינה, עם כפית, וכשתמו כל האמצעים האחרים, עם האצבע.
מסתבר שהייתה דיקטטורה צבאית לא כל כך נעימה במדינה עד לא מזמן. הרבה אנשים נאסרו, עונו ונעלמו באותם הזמנים. על אחד מבתי הכלא הללו קם קניון ענקי. כיוון שהקודם כשל בשימור הזכרון הלאומי החליטו שעדיף מהכלא השני לעשות מוזיאון. הזכיר לי קצת את הארץ, גם פה עושים תערוכות בכל מיני זירות לא סימפטיות שכאלה. אבל יש לזה את ההשפעה של זה בתחום האמנות. שתי יצירות דיברו אלי במיוחד. האחת – זה הקישור.
http://www.flickr.com/photos/25577001@N03/5305903114/in/set-72157625581798127/
השניה – בתוך אחד התאים היו משפטים על כל הקירות בצורה מסודרת, וכולם היו "מה עדיף – …\….?" אחד אחרי השני. לחיות או למות, לעזוב או להתגעגע, לרעוב או לשבוע, להקשיב או לדבר. ממש המון אפשרויות. וחלקן היו בכלל לא שאלות פשוטות.
ומעבד חד לנושא חשוב לא פחות: הבשר. אני אמנם צמחונית אבל לא יכולתי שלא לראות את האהבה של אמא שלי ואחותי לטעם הפרות הדרום אמריקאיות, שיש להן שפע של מקום לגדול ולהתרבות באופן טבעי, כך שהבשר אפשר ממש לומר, אורגני.
מנהג נוסף שהיה לי קשה להתרגל אליו – כל פעם שפוגשים כל מישהו נותנים נשיקה על הלחי ולא לוחצים את היד. ברור שראיתי את זה בטלוויזיה ארגנטינאית, אבל זה לא הופך את זה למשהו שקל להתרגל אליו.
הרגל משעשע של האורוגוואים – מאטה. כוס ובתוכה תערובת עלים מרה שאליה שופכים מים חמים מתרמוס, כל פעם כמות של לגימה, ושותים באמצעות קשית מתכת שאסור להזיז ולערבב איתה. נשמע מעט מרושל, לא? כמראה שלהם זה לא מזיז, כי אלה מסתובבים עם הפק"ל מאטה שלהם, משוכלל ומאובזר, לכל מקום. ברחוב אנשים הולכים עם הכוס ביד אחת, התרמוס ביד שניה ותיק לתרמוס ולכל השאר על הכתף. ובכלל לא משנה שממש חם שם עכשיו.
באחת הערבים יצאנו לראות טנגו. בזכות חיפושה הקפדני של אמי, הצלחנו למצוא מופע מקומי – הגענו לשוק מקורה שהציבו כסאות ושולחנות בצורת ח' בחלל המרכזי שלו. עד שהמופע התחיל הייתה איזו זקנה חמודה וקטנה שריקדה לעצמה צעדים במוזיקה של ההמתנה. בבמה הטבעית שנוצרת מסידור הכסאות, עמדו ושרו שני הזמרים (אחת מהן היא סטלה מאריס, היישר מחיפה), לפעמים ביחד ולפעמים לחוד. חוץ מהם כריסטינה וכריטיאן רקדו טנגו, הריקוד.. שפשוט אין לי מילים בשביל היופי והעוצמה שלו.
לאחותי הגדולה תחביב של סריגה וצמר. ועל כן, הלכנו לבקר במפעל MALBRIGO – מפעל שצובע ידנית צמר מרינו ומשווק אותו לקהל הרחב. מסתבר שצמר מרינו זה הצמר הכי רך ומדהים שיש, ונמכר מממממממש בזול במפעל הזה. אחותי עזבה עם שניים וחצי ק"ג צמר. אותו יום היו לנו עוד תוכניות ולכן האצנו מעט באחותי לסיים את הקניה. במשך שלושת הימים הבאים אחותי חשה פספוס שהיא לא קנתה יותר צמר, ולכן כשחזרנו לעיר שלושה ימים אחר כך עברנו שוב במפעל ורכשנו עוד שניים וחצי ק"ג.
המקום אליו היה לנו חשוב להספיק להגיע בטרם נעזוב את הבירה היה ביתה של אמי. פעם שכונה אמידה ומטופחת, היום.. כבר קצת פחות. סימני הזמן והשחיקה נראים על הסביבה הלא מטופחת. בכביש ישנם חורים באספלט שמגלים את הלבנים האדומות מהן הוא מורכב. החנינו את האוטו כשאמא מספרת על הבניין שלצדו אנחנו חונות שאותו אבא שלה בנה, לבנה אחר לבנה. היום יש שם שלט של AGFA, אלו של ציוד הצילום. נכנסנו לעסק וביקשנו מהמזכירה לעשות סיבוב במבנה, שכן שם אמי גדלה, והמבנה נשאר כמעט זהה. היא עלתה לבקש מהבוס, והוא שלח אותה לשאול לשם המשפחה של אמי. פינג פונג חזרה וענתה לו והוא אישר שנעלה למעלה.
האדם שקיבל את פנינו הוא הבן של האיש שקנה את הנכס מסבי, שכבר בצעירותו התחיל לעבוד עם אביו, ולכן גם הוא הכיר את סבי. קבלת הפנים לה זכינו הפתיעה מאוד שהנכס עדיין באותן ידיים. כמובן שבדבר היה פתח לסיפורים, ורבים וטובים היו לו על איך סבא היה מנהל את העסקים. מעולם לא פגשתי את סבי, שנפטר בגיל צעיר מאוד – טרם חתונתה של אמי. קיבלנו סיור בבית ובכל השטח שפעם היה הנגריה של סבא שלי, הגינה שבה אמא שיחקה, ואמא סיפרה לנו על השכנים, ועל התעלולים שהיא ואחותה היו עושות לסבתא.
לאחר מסע השורשים האינטנסיבי הזה נסענו ל-PUNTA DEL ESTA, עיר הנופש של אורוגוואי, שטוענים שמחצית מהשנה האוכלוסיה המרכזית בה היא בכלל ברזילאים וארגנטינאים. התארחנו אצל אדם שעשה עליה עם אמי והוא אביו של בן הזוג של אחותי כיום.
באותה עיר נופש פגשתי עוד משפחה, הפעם בנו של בן הדוד של אמי. האחרון לשם המשפחה של סבי ומשפחתו. על הסבא (ועל המשפחה בכלל) גיליתי שהיו לו ידי זהב. אחרי כן, כשנגיע לביתו, הריח בבית יהיה הריח של הסבא שלו – הדוד של אמא. לדברי בן הדוד של אמא, זה בגלל השימוש באותו עץ. עוד נאמר עליי, שאני דומה כל כך לסבא.
באחד הימים נסענו למקום בשם CABO POLONIA, כפר דייגים שיש בו מגדלור. הכפר בשימור ולכן המבנים וצורת החיים בו לא השתנו כבר עשרות שנים – קו החשמל היחיד שעובר באזור מתחבר למגדלור בלבד ורק על מנת שיוכל להאיר את הים. המקום בתולי ומלא בסטלנים שמתים על החיים ככה. המים של האטלנטי מאוד קרים שם, זה בטוח. לא העזתי להכניס יותר מכפות הרגליים שלי.
המגדלור – עומד לבן ומלא חן על גבעה מעל קו המים, ממש בקצה היבשת, רומנטי כמו בסיפורים ואגדות. נזכרתי בקורווין ובספר תשעה נסיכים לאמבר. טיפסנו לפנס ולמרפסת בצמרת שלו – פרויקט קצב לב-ריאות רציני, והנוף היה דבר נדיר ומדהים.
מתחתינו שאגו בקול LOBO MARINOS – סוג של אריות ים. כמובן שכשהיינו על קרקע בטוחה ניגשנו אליהם והתבוננו בהן מקרוב – חבורה ענקית שלהם יושבת בשמש ומשתזפת, מדי פעם הגלים רוחצים אותם, מדי פעם אחד מהם מתעורר ומחרחר ריב עם אחד אחר , קופצים מסלע לסלע, שואגים (אולי נובחים זו מילה מדויקת יותר?), אבל בעיקר נחים.
כל אותו היום היינו על קו החוף של האוקיינוס האטלנטי ועברנו בעיירות קטנות מסוג זה. אחת שראויה לציון באגדתיות שלה היא LA PALOMA, שגם בה יש מגדלור (הפעם רק אני טיסתי). ראיתי את אמי ואחותי ממעוף הציפור יושבות על החוף, והשקיעה הייתה מרהיבה.
בדרך חזרה נתקלנו בהרפתקאה אחרונה כשנהיה לנו תקר בגלגל. במקרה היינו ליד תחנת דלק. אז העניין נפתר בלא עניין גדול מדי. מראה אחר שחימם את הלב הופיע כשעמדנו ברמזור אדום, ולידנו הייתה מכונית עם תא מטען פתוח. הערנו להם על הדבר והם אמרו שזה בסדר, הכלב שלהם שם. ?!?!?! המרזור התחלף לירוק, הם האיצו קצת לפנינו, וראינו כי אכן הדבר! הם נוסעים עם תא מטען פתוח ובתוכו ישנו כלב שקשור למכונית!
חזרנו לבירה ליום אחד. בעודנו נוהגות בתוך העיר אני רואה תור ממש גדול. כל כך גדול שהוא מקיף בלוק שלם. כולנו הבענו סקרנות לדבר ואז אמא הסבה את תשומת לבנו לכך שזהו הבנק הלאומי של אורוגואווי. המצב הכלכלי שם כל כך חמור שאנשים התחילו למשוך את הכספים שלהם מהבנקים מהחשש לאבד הכל. חזיתי במו עיניי בזירוז נפילה כלכלית מממשת ובאה.
ראינו את היכל הפרלמנט – PALACIO LEGISLATIVO. ארמון מפואר ומדהים בכמות העבודה והכסף שהוקעו בו. המקום היה סגור בכל תקופת הדיקטטורה.
בצהריים אכלנו טעם ילדות #5 – סנדוויצ'ים ממקום שאמא שלי הייתה אוכלת בו כשהיא הייתה קטנה. זה נותן פרספקיטיבה אחרת לגמרי למספר 75 שנות סנדוויצ'ים שטבוע על כל עלון של העסק.
שקר שנחשף – אני לא אמצא את זה במקום אחר או יותר בזול או מאוחר יותר, לא תהיה פעם אחרת לקנות את אותו הדבר או לצלם את הדבר הזה. יש רק פעם אחת וזמן אחד לעשות את הדברים שאני רוצה, ואין צורך להתחשב כל כך הרבה בלו"ז ובתקציב, כי ככה רבים הרגעים של הפספוס ורגעי הניצול של הרגע והמקום.
שקר שנחשף #2 – הם לא יצלמו וישלחו לי את התמונות באימייל. הגיע הזמן להתחיל לצלם רק עם המצלמה שלי ולסמוך רק על זה.
מאורוגוואי החלטנו לנסוע לארגנטינה. כיוון שבין המדינות מפריד הנהר הכי רחב בעולם – RIO DE LA PLATA, נסענו לנמל ממנו יוצאות מעבורות מאורוגוואי לארגנטינה. בדרכנו החוצה מהעיר עברנו בשעה 8:30 בבוקר ליד מועדון לילה, סביבו עדיין התקהלו אנשים. כמה בחורות ניסו לעצור מוניות כששיערן פרוע והאיפור מרוח אחרי לילה של בילויים. מסתבר שחיי הלילה של דרום אמריקה מתחילים מאוד מאוחר.
השבוע הזה עם אמא ואחות היה לי קשה. קשה לא להחליט הכל לבד ובעצמי, להיות עם אנשים כל הזמן, לא לעבור מהוסטל להוסטל ולא כל הזמן לחדש את האנשים שמסביב, אין לי סביבה צעירה לברוח אליה וממנה.
כשהגענו לבואנוס איירס אמא שכרה דירה במרכז העיר בשבילנו. וכמעט מיד כשהגענו יצאתי לטיול קטן ברחובות ההומים ביותר של הבירה. וכל מה שהתגעגעתי אליו היה שם. אני לבד מכווינה את עצמי, טועה ומתקנת, לומדת ומחליטה, הולכת ברחוב הומה אנשים שהוא גם מדרחוב תיירותי להפליא, מלא סוחרים קטנים על הרצפה, אנשי ראסטות שעובדים על צמידים ושרשראות מקרמה ו- ARTESANIA ומלאכת יד מקומית (או סינית) בשפע. גברים ששוב מתוודים על אהבתם הנצחית אלי (HOLA MI AMOR!!), הגעה ליעד, שיטוט באיזה חנויות שאני רוצה….. ניחוח של עצמאות.
מצב הרוח שלי השתפר פלאים אחרי שלושים הדקות האלו עם עצמי.
כשחזרתי לדירה החלטנו שנלך לקונצרט חינם שמופיע בעיתון באיזו כנסיה. היו בערך 15 זקנות שחיכינו איתן לפתיחת השערים ודי מהר התחילה המקהלה לזמר בשליטתו המוללטת של המנצח, בהומוגניות הנפלאה הזו הם יוצרים משהו כל כך גדול ויפה, שמורכב בצורה כל כך ברורה מכל אחד ואחד מהם.
הכנסיה עצמה הייתה חמימה וביתית, עם רצפה ותקרה עשויות עץ.
בנתיים, המחשבות משוטטות ופוסחות בין רעיון אחד למשנהו לתעסוקה, עבודה, או לימודים בהמשך החיים שלי. כולי בלבול, האם אני
חלק מהכפר
או חלק מהגלובלי?
ניהול הוסטל אי שם? פסיכולוגיה? הוראה? אמנות? בארץ או בחו"ל? יהודים או בינ"ל?
באיזה תחום אני לא רוצה להיות עצלנית?
איזה עיסוק יגרום לי לשמוח לקום בבוקר?
נושא הלימודים הוא בחירה בחיים מסוימים, בחוגים חברתיים, בעיסוק.
בבואנוס איירס הלכנו יום אחד אמי ואני למונומנטים הגדולים – בית הנשיאה, הקתדרלה האזורית, כיכר מאי והאובליסק. הבית האדום, הרי הוא בית הנשיאה, כנראה עוצב בטוב טעם בימים עברו אבל נדמה שאינו מתוחזק כלל. עצוב לראות שבארגנטינה העניה אפילו המוסד הציבורי הממשלתי הרם מכולם נראה במצב של תחנת רכבת ישנה. בכיכר מאי היה אוהל-הפגנה של לוחמים שמתעקשים בהכרה בנכות שלהם, שנגרמה להם במלחמה. נשמע מוכר מישהו? לכיכר מאי פעם היו האמהות של כיכר מאי – קבוצה של נשים שדרשו חקירה במטרה לדעת לאו הבנים שלהם נעלמו בזמן הדיקטטורה. הרבה אנשים נעלמו לכל מיני מקומות במשטר הקודם.
חוץ מזה, נמצא שם אדם שיושב ליד שולחן, שעליו סידר בקפידה צינוריות ניילון ממולאות בגרעיני תירס אחת על השניה. את כל אחת מאלו הוא מוכר בפזו אחד, כדי שהעוברים והשבים יאכילו יונים. אין מה לומר, אחת החוויות המשמעותיות והחביבות בטיול שלי. יונים בכל מקום!! על הכתפיים שלי, האמות שלי, מעופפות חול הפנים שלי ומיד ליד, מהרצפה לכף יד, מהיד שלי ליד של אמא שלי. והיונים האלו, כל כך מצחיקות! כל כך קל לעבוד עליהן. ואם לא הייתי מוציאה את האוכל מספיק מהר, הן היו מנסות לחטוף לי אותו מתוך השקית!!
כמובן שאחרי זה מיהרתי להיטהר.
היה מבנה שהחזית שלו השתמשה בהרבה אלמנטים יווניים – עמודים קורינטיים, מעליה גמלון. מצד אחד זה נראה כמו משהו שאמור לייצג ספרייה או היכל משפט או משהו כזה, לא? אך אין תוכו כברו. זוהי קתדרלה. מי שאומר שקתוליים הם לא פאגניים חי בסרט ו\או משקר לעצמו. בפנים ניחוחות הקטורת, הדממה של הכנסיה שלעיתים מוחלפת באורגן גדול בעל צלילים מהדהדים. עשרות קפלות קטנות יותר שבהן מאות נרות שאנשים הדליקו לזכר קדוש זה או אחר שאחראי על עניין זה ואזור זה. מאות צלמיות של קדושים למינהם וישו הגדול בסצינות אלו ואחרות, והכל בפאר מוגזם ובעושר בלתי נתפס.
בערב אותו היום התאחדנו שנית עם אחותי והלכנו לבית של רודולפו – בן הדוד של אמא מהצד של אמא שלה. פגשנו באשתו, בתו ונכדתו הקטנטונת. מלבד אוכל טעים והתחשבות בצמחונות שלי, השיחה סבבה בעיקר סביב… פוליטיקה. מבוגרים כ-ל כ-ך אוהבים לדון בדבר.
יצאתי בערב לפגוש ידיד שלי מ-BCI, מחנה הקיץ הזכור לטובה. הוא ארגן מסיבה של הילל בואנוס איירס בבית הילל. כיוון שאין להם נציגות בכל קמפוס מהאוניברסיטאות, יש להם בית אחד שבו כולם מתאגדים מפעם לפעם. ועוד איזה בית… קיצור, מסיבה, הוא דאג שכל הזמן יהיה לי משקה ביד, ובכל זאת, באתי לבד. אז פגשתי שני ישראלים שמטיילים באיזור (איזו הפתעה). הם עזרו לי להיחלץ מדי פעם מאיזה פריק שניסה לרקוד איתי ולא הבין רמזים, וכשהם השתכרו והיו חסרי אונים נשארתי איתם ועזרתי להם כמה שיכולתי. מסתבר שהישראלים שמגיעים לשם תמיד מתנהגים ככה. יופי של תדמית אנחנו עושים לעצמנו.
ביום שלמחרת הלכנו ליריד מלאכה ב-SAN TELMO, שם הדבר היחיד שמשך את תשומת לבנו הוא סגנון ה-FILETEADO PORTENO. סגנון קישוטי שמאפיין את בואנוס איירס. פגשנו אמן צעיר שהוא מכין ומוכר שלטים קטנים לבית, אבל הפרוייקטים הגדולים יותר עבורו הם חלונות של מסעדות ובארים ואוטובוסים ציבוריים.
יש תחושה שעם כל החידוש והמודרניזציה שקיימת היום, אמריקה הלטינית שמרה על אי אילו שהן מסורות ופולקלור. תמיד קשה יותר לראות פולקלור טהור בבירה, או במקום המתקדם ביותר. אבל הרבה נשאר וזה כל כך יפה לראות.
אותו היום נסענו נסיעה של ארבעים דקות ברכבת לפאתי העיר תמורת המחיר הזעום של 1.10 פזוס, שם פגשנו את חורחה, עוד בן דוד של אמא מהצד של אמא שלה. הלכנו איתו ועם הבת שלו ליריד ב-METADORES. יריד פולקלור עם תחושה שהוא מיועד למקומיים. איך הגעתי למסקנה? ראשית, המחירים לא היו מחירים של תיירים. שנית, בשעת הריקודים, היה זוג שהופיע ברחוב, שניהם לבושים בבגדי בוקרים ארגנטינאים – גאוצ'ו וגאוצ'ה. חוץ מהם, לצידם כל הזמן הצטרפו עוד ועוד אנשים, רגילים מהרחוב, שרקדו איתם את הריקוד העממי. אמא הוסיפה שאותה לימדו את הריקודים הללו בבית הספר. ושלישית, השפה ששלטה הייתה ספרדית. הייתה שם תחרות ריצה של סוסים, הביאו לשם למה, והיה סוס פוני שהשפיטו לשאת מרכבה, ועליו נחו שני כלבים גורים. עשה לי הרבה חשק להתלבש מעכשיו כמו גאוצ'ה. הסיבה שלא קניתי מכנסי בוקרת היא שמייצרים אותם לנשים גבוהות שאין להם תחת. ברור מעבר לכל ספק שאני לא עונה על אף אחת מההגדרות האלו.
בבוקר יפה אחר חזרנו לכיכר מאי לשחק עם היונים והפעם שגם אחותי תחווה את ההארה הרוחנית של היונים. לאחר מכן הלכנו ל-MADERAS, שכונה על גדת הנהר שעליה נחה ספינה של חיל הים הארגנטינאי שיצאה משימוש ועכשיו היא משמשת מעין מוזיאון צף של החיל. ספינה יפה בת למעלה ממאה שנים, עשויה מתכת, רצפות עץ ופליז זהוב וחלק. חדר המכונות, עם המנועים הגדולים, קצת הפחיד אותי. אחותי צילמה שם תמונות כאילו היא עובדת בארכיון הלאומי של ארגנטינה "בשביל אבא". באמת הצטערתי שהאבא הימאי שלי לא שם איתנו כדי להסביר לנו על כל פרט וחפץ שבספינה.
הלכנו מםש ל-BOCA, שכונה שהיא מלכודת תיירים, אבל עם מוזיאון קטן, מושקע וממוזג. הציגו בו פריטי לבוש ארגנטינאים מימים ימימה שכללו גם את הפולשים וגם את האינדיאנים.
אותו יום היה יום שיחרט לעד בהיסטוריה של המשפחה – שיעור הטנגו הראשון שלנו. הלכנו שלושתינו לשיעור בקונדיטוריה עתיקה בשם CONFITERIA IDEAL, שם יש שיעורים כמה פעמים ביום גם לתלמידים חדשים במחיר סמלי. את פנינו קיבל אדוארדו. למדנו את הצעדים הבסיסיים בריקוד הזה – מלא חן וחזק, אבל כל כך ידידותי למשתמש. אחותי ואני החלטנו שאהבתנו לריקוד מצריכה קנייה של זוג נעלי טנגו, על מנת להמשיך את הכיף גם בארץ.
בילינו שעות ארוכות במדידות, עד שכל אחת מצאה את הנעל האידאלית עבורה. זו שאני רציתי הייתה במידה של אחותי וזו שאחותי רצתה הייתה במידה שלי. פגשתי בחנות את קטרינה, גרמניה ורקדנית מקצועית. היא נתנה לי טיפים וסחפה אותי בריקוד כדי לתת לי תחושה של איך זה מרגיש. מגעים מהסוג הזה, אדם זר ולא מוכר, מחוות קטנות כאלו בהפתעה גמורה, הם אחד הדברים שעושים לי את הטיול.
למחרת השתתפנו בשיעור טנגו נוסף, בו פגשתי אוסטרלי ממוצא סיני שגר בלונדון, איתו רקדתי לאורך כל השיעור. היה באמת כיף לרקוד עם מישהו שיש לי כימיה איתו.
ביום שלמחרת אחותי עזבה לשדה התעופה ואני בנתיים הלכתי לשיעור טנגו אחרון בבואנוס איירס לבד.
לי יש נטיה להישיר מבט לעינהם של אנשים, וכנראה שזה בסדר בסיטואציות מסוימות, אבל לא בשעת ריקוד הטנגו. אותו יום נכחנו בשיעור ארבעה בנות חות ממני וכולן הגיעו אחת עם השניה, כך שהן יכלו להתאמן זו עם זו. אני לעומת זאת הייתי עם המורה בלא מעט מהתרגילים. וגם אל העיניים שלו הישרתי מבט, עד שהוא אמר לי שהעיניים שלי משהו משהו, אבל להסתכל לבן הזוג בעיניים בשעת הריקוד עלול לשלוח את המסרים הלא נכונים. אופס.
ביום שלמחרת, לאחר שבוע בבירה, אמא ואני עלינו על מטוס שיעדו הסופי היה BARILOCHE. "מקום קצת יותר קריר". קצת?!?! מתתי מקור שם. ומה עוד? כששוטטנו ברחובות העיר, שאלתי את אמא אם היא בטוחה שעודנו בארגנטינה או שכבר בישראל אנחנו. נדיר היה לשמוע ספרדית ברחוב. ישראליאדה מהסוג הנוראי ביותר. לפחות יש בכל פינת רחוב שוקולדריה שעולים ממנה ניחוחות של שוקולד. כשלא מריחים את השוקולד מריחים אויר צלול ונקי. האטמוספרה שקופה יותר. יכולתי לראות למרחקים גדולים יותר בחדות בלי המשקפיים.
היום שהגענו בו היה ערב חג המולד. ההוסטל שבו נשארנו ארגן ארוחה שבה כל אחד מבשל משהו מארצו הוא. יצאה מזה חגיגה אמיתית. אני ואמא הכנו שקשוקה, והיו מטעמים מכל וכל. היה סוג של יין חם שאיזו אירופית הכינה שפשוט ראוי לציון. היה גם מפוצץ אנשים, תכונה של מקומות שאני בדרך כלל לא מעריכה כי קשה לי למצוא עם מי לדבר מרוב עומס. הפחד לא נעלם לשום מקום, הוא תמיד שם. אבל תנאים מסוג זה מקשים עלי במיוחד להתגבר ולהתעלות על עצמי.
ובכל זאת, לבשתי את מיטב מחלצותי ופניתי לזוג ישראלים שבישלתי איתם קודם באותה פינה וכבר קצת התחברנו. פטפטנו עד חצות, ואז הפריעו לשיחה קריאות "חג מולד שמח!" – כנראה שהחג הזה באמת משמעותי להם. כשעמדתי לפרוש למיטה דניאלה, ארגנטינאית קטנה ומתוקה להפליא, הפצירה בי שאצטרף איתם לפאב שנמצא ממש בנין לידנו. עליתי על סוודר ויצאנו חבורה ענקית לפאב. שוב לא הכרתי ממש אף אחד אז התחלתי לדבר עם איזו גברת מבוגרת שנופשת פה עם הבת שלה והן מברזיל. כשהבת שלה הצטרפה לשיחה לא יכולתי שלא להגיע למסקנה שברזילאים מאוד פיזיים גם תוך כדי השיחה הבטלה ביותר ולא נמנעים כלל ממגע. היה כל כך כיף לחזור לשיטת ההוסטל וליציאות מהסוג הזה. רקדנו כולם, היה לגמרי רגוע, לגמרי זורם. הריקוד עוזר לי לעמוד במרכז ולהנות מתשומת לב וממחמאות. אין ספק שזו האמנות החביבה עליי. הרגשתי שאני נטמעת יפה בין הארגנטינאים והברזילאים. אין ספק שהספרדית שבפי שימשה אותי היטב.
השיחה שחזרה על עצמה מספר פעמים: "נו, אז את באה איתנו לפאב? הוא ממש קרוב, פה מסביב לפינה." תן לי לחשוב על זה רגע. הייתי כל היום במשך שעות על גבי שעות באוטובוס עם אמא שלי, אכלתי רבע ארוחת ערב וקור ברילוצ'ה בחוץ. "כן בטח, אני אביא את המעיל שלי.". חיים רק פעם אחת, לא?
הנופים מסביב לברילוצ'ה מרהיבים בשלמותם. אם קוסטה ריקה הייתה כל הספקטרום הירוק לגווניו, ברילוצ'ה זה כנראה כל הכחולים לגווניהם. הכל עם נטיה לקור ולאפרפרות. שבעה אגמים עצומים באזור העיר, סאן קרלוס דה ברילוצ'ה. יערות עם עצים גבוהים ועלים קטנים צומחים מסביב לכל אותם האגמים. יש שם גם הרים ופסגות מושלגות, מפלי מים ונחלים. והכל פשוט טהור.
אם יש משהו שאני חייבת להגיד על טיולים זה שבטיול הקשר עם האדם שאני מטיילת איתו נרקם ומתחזק מאוד. כל אדם שטיילתי איתו והיה לי איתו קליק, הקשר העמיק מאוד מהר מאוד. החוויה היא מאוד אינטנסיבית ומציבה אנשים במגוון מצבים והתמודדויות משותפות. הדבר קרה גם כל זמן שאחותי הייתה איתנו, והמשיך וקרה גם כשאמא ואני נשארנו רק שתינו.
באחד מהימים צעדנו על שביל קרוב לאחד האגמים המדוברים. והתפתחה שיחה, לחלוטין לא מופרעת מדבר. שקט מאוד שם. אין אנשים. אין תנועה של רכבים. יש רק את העצים ומדי פעם האם נגלה במלוא הדרו בינהם. והבנתי הרבה דברים לגבי העתיד שלי. הארות על שילוב ראוי בין כל השאיפות והמאווים שלי. אני כפרט מתפקד בחברה לא צריכה לעשות שום דבר, פרט למה שגורם לי אושר. לי אין כוונה לעשות משהו שאני לא אשמח לקום כל בוקר בחדווה אליו. לדבר הזה אין שביל קבוע ומחושב שמתאים לכולם. אני סוללת לעצמי את השביל ומקווה שהוא נעים להליכה בו. אין איזו מטרה גדולה וקבועה, כי אם השביל עצמו הוא המטרה, ההנאה שלי מהצעידה בו. אני מאמינה שההנאה שלי תגיע מלהיות בארץ, מעבודה עם אנשים, מדינמיות וספונטניות וטוטאליות, מהוראה, מאנשים מחו"ל. כמו גם יש דברים שאני לא יכולה לוותר עליהם. אני חייבת לעצמי העשרה של שאר נושאי העניין שלי – תפירה ומלאכות יד, ריקוד, שירה ומה לא. אני חייבת לא להפסיק להיות תרמילאית. אני חייבת למצוא את הכוחות לעזוב את הבית מדי פעם לזמן ארוך כדי להיות שוב נוודת, אחד מהמצבים הקיומיים שגרמו לי הרבה אושר.
מברילוצ'ה המשכנו מערבה לצ'ילה, לעיר קטנה ופסטורלית על אגם ולצד שני הרי געש בשם PUERTO VARAS. גם שם נוצרה לי משפחה קטנה וזמנית עם הדיירים בהוסטל. יצאנו לסלסה באחד הערבים, היה חם ולוהט בפנים ובאמת קשה לרקוד עם נעלי הרים. אחד הבחורים ביציאה משם אמר לי שאני יפהפיה. וכמו תמיד, כשמישהו אומר לי את זה בכוונה מלאה (ולא כמו ערס ברחוב), אני לא ממש בטוחה ששמעתי טוב או שהוא התכוון אלי, ואני תמיד שואלת "מה?", שאלה מביכה מאין כמוה לאדם שכבר אזר את האומץ לומר משהו כל כך יפה. אותה משפחה היא זו שכל כך ביקשה שאני אשאר עוד יום לחגוג איתם את השנה החדשה. עוד משפחה ועוד פרידה.
בעיר הזו הכל טעים, או באופן ספציפי יותר, הירקות כל כך טעימים. וגם הפירות. יש לי חולשה לממתקים מהטבע.
הלכנו לאיזה הר געש ועלינו ממש גבוה עם הרכבל, והיה באמת ממש קר שם, ואחד השומרים נתן לי את המעיל שלו.
לא יכולתי להישאר לחגוג איתם את השנה החדשה, כי היה עלינו להגיע לעיר אחרת, ממנה נצא נעלה על ספינת משא שתיקח אותנו דרומה דרך המקרחונים ומאוד האיים שיש בצ'ילה.
עלינו לספינה בשעת הצהריים, והם קראו לכל הנוסעים לחטיף אחר הצהריים בחדר האוכל. החטיף כלל שקית קטנה של פירות יבשים שסגורה באמצעות סרט אדום דק ונחמד. אמרתי לאמא שאני מאוד רוצה עוד סרטים כאלה, והיא אמרה לי שלמה לא, שאני אלך לבקש. לקחתי את דבריה כאתגר כי חשבתי שזם גם טוב כמערבל חברתי, וגם טוב לי בתור תרגיל אישיותי. התחלתי לעבור משולחן לשולחן ולבקש בכל שפה שאני מכירה את הסרטים הללו. זו הייתה סוג של בדיחה, וניגשתי לכל אחד עם החיוך שלי. הכרתי ככה לכמה עשרות אנשים, התיידדתי עם חלקם, נשארתי לשיחות קצרות עם חלקם. כולם שאלו אותי מה אני הולכת לעשות עם הסרטים, אז עניתי שאני אקשור את הכל לשערות שלי. אחרי הכל, ערב השנה החדשה ויש לי שיער ארוך.
אחרי זה פגשנו, אמא ואני, את שאר הישראלים. שני רופאים בטיול אחרי התואר שלהם, אחד בטיול אחרי צבא שלו, ואחת בטיול שלה. נהיינו חבורה – משפחה. לפני ארוחת הערב הלכתי לעשות את התסרוקת שאמא עזרה לי לשזור את הסרטים בשיער. במסיבת הסילבסטר בערב אמא ואני הרקדנו את הרחבה (כנראה שהכל בגנים שלי). בחצות נישקתי את הישראלי בטיול אחרי צבא שלו, וכך הייתה לי נשיקת הסילבסטר האמיתית הראשונה שלי. להיות בחו"ל עוזר לחוויה. זה הרבה יותר משמעותי להם.
בלילה שלמחרת הספינה התחילה להטלטל מאוד, מה שגרם לי בעיקר לרצות לישון בלי סוף.
בלילה האחרון היה משחק בינגו לכל האורחים. ישבנו קרוב אחד לשני, כל הישראלים, ואמא ואני קנינו כרטיס למשחק, והאתגר התחיל. כל פעם שמישהו צעק בינגו נגזר עליו לבוא לרקוד באזור הקריין לכל מוזיקה שהוא שם מול כולם. בהתחלה לא בטוח איך זה יעבוד, אבל כולם שיתפו פעולה יפה, ורקדו בפראות. היה מקסים לראות אנשים בעלי שיער לבן נותנים את הופעת חייהם.
שורה אחרי שורה, לא קיבלתי פרס. והייתי לחוצת פרס עד מאוד. כשכבר התחלתי לקלל את המשחק מרוב משבר פתחתי את התהילים וכולנו צחקנו מאוד מהדרשה שלי. אבל הפלא ופלא, עוד ועוד ריבועים שלי התחילו להיסגר, עד שהתחוור לי בעזרתה של אמא, שלמעשה יש לי בינגו ואני הזוכה הגדולה של המשחק, כי לי היה לוח מלא!! (: השמחה הייתה גדולה, וגם הפרס. ובעיקר, זכיתי בחמש עשרה דקות התהילה שלי.
ביום האחרון של ההפלגה נוצר משהו מקסים על הסיפון כשהתהוו הקשרים חוצי הארצות, מופי מראה היו לפנינו, איים קטנים, קור משתק. כשירדנו מהאונייה המשכנו כולנו, חבורת הישראלים, לאותו הוסטל, ההוסטל של חואן. נורא מוזר לראות אינדיאני מדבר עברית. בילינו בלילה האחרון שלנו ביחד חבורת הישראלים על פיצה.
השמש שוקעת כל כך מאוחר ועולה כל כך מוקדם, שבין לבין אין אפילו חשיכה אמיתית. השמש תמיד נראית לעין, גם אם בקטן.
יצאתי עם אמא לסיור ממונע לTORES DEL PAINE. ראינו את המקום מבערך 10 נקודות מבט באותו היום. ראינו קרחונים אדירים צפים באגם. חווינו את הרוחות הקטלניות ביותר, אגמים בצבעים כחולים וטורקיזים עזים.
כשחזרנו לארגנטינה והגענו למעבר הגבול היו פקידים ששיחקו עם שתי ביצים לא שגרתיות – אחת מאוד גדולה ואחת קטנה מאוד. הם נתנו לי להחזיק אותן ולהתרשם מהכובד, ואמרו לי שהביצה הגדולה היא של avestruz – בת יענה, והקטנה היא של colibri – יונק דבש.
כששבנו לארגנטינה הגענו ל-EL CALAFATE ושם נפרדנו אמא ואני. היא נשארה שם כדי לראות את הקרחון הממש גדול PERITO MORENO, ואני עליתי על מטוס לבואנוס איירס להערך לטיסה שלי לארה"ב ביום שלמחרת.
ארבעה חודשים באמריקה הלטינית נחתמו מהר מדי, עמוסים חוויות, מרגישים יותר מכפי זמנם אך שעברו מהר יותר מכפי שהם באמת. מזלי הטוב האיר עלי ואין לי סיפורי זוועה.
בטיסה הארוכה בהיסטוריה מבואנוס איירס לניו יורק ראיתי סרט מדהים על סקוט פילגרם.
ראיתי שלג על מסלולי הנחיתה בניו יורק. למעשה, כשהגעתי, פתותי שלג גדולים ריחפו באיטיות לכיוון האדמה. אין יותר PERDON, HOLA, QUE TAL. עכשיו קר. ואני שונאת שקר לי. אני אתגעגע לספרדית השוטפת מסביבי.
מיד אחרי הטיסה פגשתי את ג'יימי, חברתי ממחנה הקיץ הזכור לטובה, שאירחה אותי ברוחב ליבה בבית משפחתה הנדיבה בניו ג'רזי. את הימים ביליתי במנהטן. ראוי לציון MUSEUM OF NATUAL HISTORY, שתאי הזכוכית עם בעלי החיים שלו עוצרי נשימה, והשלדים העתיקים של הדינוזאורים משמחים אותי לדעת שכבר אין כאלה יצורים מפחידים ומסוכנים על כדור הארץ. אהבתי את האזור במוזיאון שמוקדש לגבישים ולאבני חן, שלמותם ומגוונם היו מעוררי השראה. האזור של חיות המים היה כל כך מדהים, והזכיר לי את הצלילות שלי וכמה שנהניתי מהן. המוזיאון פשוט מסודר בצורה כל כך הרמונית ומגרת דמיון.
עברתי לשקיעה בשעה חמש וחצי בערב, ולקור מקפיא. באחד הלילות ירד שוב שלג, ובחוכמתה כי רבה המליצה אמה של ג'יימי שנצא החוצה לשחק בשלג. רק אני עשיתי זאת כמובן, בהתלהבות ילדותית של מי שטרם ראה שלג נופל ככה והולך ומצטבר כל כך מהר. שיחקתי בתופסת עם הפתיתים שיכנסו לי לפה, וכל פעם שנחת אחד על הלשון שלי רעדתי בקור ובשמחה. עוד משפחה שנפרדתי ממנה.
עשרה ימים של קניות ואמריקה באו לקיצם כשנסעתי ל-JFK. נפרדתי מהבייבי שלי, מהטיול. מעשרות אנשים שפגשתי ונגעו ללבי. מעשרות מיטות שהעברתי בהן את הלילה (או חצי הלילה). ממאכלים שונים שטעמתי. מנופים וצמחיה. מסיפורים. משפות. מריקודים. מתמונות. מנוודות.
אני נשבעת לחזור. להסתכן, לקחת סיכונים, להתחיל עוד הרפתקאה ועוד אחת.
ברגע שלקחתי ביס אחד מזה… אני כבר מכורה. העולם כל כך גדול, ויש לי עוד הרבה מה לראות.
אוהבת, שמחה לחזור הבייתה,
סתיו.