החיים – טייק 1

כי כל פעם כשמישהו שואל אותי איפה אני לומדת אני אומרת "באוניברסיטה של החיים", משפט שמעורר תגובות של הנהון והסכמה מצד כל "מבוגר" שאי פעם אמרתי לו את זה.

כי את כל הטעויות והשטויות והדברים שאני שוכחת עכשיו אני אומרת לעצמי שזה בסדר, כי חייבים ללמוד איכשהו, ואני מקווה שזה לא יקרה בפעם הבאה – בטייק 2.

כי עכשיו אני חיה מעין חיים בנסיון: אני מכלכלת את עצמי וגרה ואוכלת ורוקדת ולוקחת אוטובוס ומדברת בטלפון בכסף שאני מקבלת בתמורה לזמן שאני מבלה בעבודה. עצמאות כלכלית, מה שנקרא. אבל החדר הזה הוא לא באמת החדר שלי, ולא פה אני שותלת את עצמי. פה במלבורן… זה אתגר. לראות אם אני יכולה. ידיד שלי אמר לי לפני הנסיעה, כשעוד חשבתי שאיך שאני נוחתת באוסטרליה מליונים נופלים מהשמים ישר לארנק שלי, שאני לא נוסעת כדי לחסוך, אלא כדי לכסות עלויות. כי גם אם לא חסכתי, הרווחתי את החוויה וכיסיתי אותה כלכלית. וככה אני משתדלת לראות את המפגעים היומיומיים שהזכרון (או חוסר הזכרון) גורם להם – אובדן מפתח, איחור לרכבת, שבירת צלחת, שחכה לדחות כרטיס טיסה…

והכי חשוב, והכי קשה. לפעמים חרא, ואין מי שישלם על זה. לפעמים הרכבת פשוט מאחרת. לפעמים דורכים על חרא. לפעמים לא הכל הולך חלק וקצת מתפקשש. לפעמים אני עושה טעויות ושוכחת דברים חשובים. עד עכשיו, הייתה אמא. תמיד שם בשביל לשמוע אותי בוכה על זה שנגמר השוקולד שלי בצבא ואני משתוקקת לעוד, והיא הייתה הולכת וקונה לי ארבעה קילו של ממתקים שיחכו לי בבית כשהגעתי לשבת. אבל אמא במרחק קילומטרים רבים מכאן. והיא לא תמיד ליד הסקייפ. ולפעמים אני מאוד רוצה משהו ולא יכולה לקבל. ואני מאוכזבת, וכועסת, עצבנית ומבולבלת, ואין את גורם העל המנחם.

תובנות – (מהריקודים, אלא מה?) [והרי לפניכם קצת מוזיקה להנעים את הפוסט וקצת לשמוע מה שאני שומעת כ—-ל הזמן]

סוף סוף הרגשתי את זה – אני רוקדת בלו"ז צפוף למדי – ביום ראשון בלוז, ואז שני, שלישי, ורביעי סווינג. יום שני אחד, השיעור התבטל, ואני חשבתי שמדובר בהזדמנות פז ללכת ולרקוד ריקודים איריים. מאוד נהנתי מהמוזיקה הקצבית, אבל במיוחד מהעובדה שאני רוקדת עם בן זוג ומובלת – עוקבת אחר הצעדים החדשים והלא מוכרים בהצלחה ובמהירות. נכון שהצעדים הם בסיסיים למדי, אבל עקבתי כך שהרגשתי את הכוח הצנטרפוגלי בסיבוב ולא את כוח המשיכה שמפיל כפות רגליים של מישהו על שלי. למחרת הלכתי לרקוד ו… לא צעדתי צעדים וביצעתי הילוכים – אלא ממש רקדתי. צעדים מוזיקליים בהתאם לקצב, או לשקט הפתאומי, ולכל שינוי במוזיקה, עם קצת סגנון משלי, והרבה מאוד והכי חשוב, עקבתי בצורה טובה מאוד. אפילו קיבלתי מחמאה מהמורה באותו ערב. כשרוקדים שני סגנונות שונים הכישורים מתפתחים בכיוונים שונים, אבל בצורה שהם תומכים אלו באלו.

אמון – זה לא רק הוירטואוזיות והיכולת לצעוד טוב, או לאחוז בי בצורה טובה – זה הקשר שבין הרקדנים. הרי אם אעצום את עיני ואתן את ידי למישהו שיוביל אותי במרחב, כדי שלא אעצור כל כמה שניות למשש את האויר, זה צריך להיות אדם שאני סומכת עליו. באותו האופן בזמן הריקודים. אלפי דברים יכולים להתפקשש. הוא יכול לשלוח אותי רחוק מדי, הוא יכול למשוך אותי חזק מדי, הוא יכול לפשל בספירה של הצעדים ולאבד את החיבור לקצב של המוזיקה, הוא יכול לשלוח אותי לסיבוב ואז אני אתקל בזוג אחר שרוקד, הוא יכול להוריד אותי לפוזה של סוף הריקוד ולהפיל אותי… ועם כל זאת, עלי לעקוב, להוציא את זה מהראש שלי ולמהשיך את התנועה שהוא שולח לי, אחרת זה נהיה גרוע יותר. אם יש מוביל שאני סומכת עליו, אז שום דבר מאלה לא קורה. אני לא עוצרת ונתקעת, והריקוד ממשיך, והחיבור ביני לבין המוביל יכול להיות לא פחות מפלאי למשך כמה דקות של שיר ג'אז.

אני זוכרת שבמכינה תמיד אמרו לנו שזוהי השנה המשמעותית ביותר בחיים שלנו, לא בגלל החוויות שאנחנו חווים בה, אבל בגלל שאחריה אנחנו לומדים לנצל את הזמן שלנו בצורה הרבה יותר טובה. ומהו הזמן, אם לא המשאב הכי יקר שלנו? המימד שבו הכל מתרחש. ובדיוק כמו שכשאני גוזרת שמלה בצורה צפופה ככה שישאר לי הרבה בד ספייר אחר כך לעשות עוד כל מיני דברים, כזה הוא ניצול הזמן. אני עובדת במשרה מלאה+יום נוסף, ורוקדת ארבעה לילות בשבוע. בשאר הזמן, כל הדברים המשעמים כמו כביסה, קניות לבית, סידורים צריכים לקרות, וגם פיתוח העולם החברתי שלי ושאר התחביבים. הרבה פעמים שואלים אותי מאיפה לעזאזל כל האנרגיה הזאת. אולי זה פשוט כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז ולו דקה מהמשאב הזה. מתוך המחשבה שלעולם לא תהיה לי עוד הזדמנות להיות שנה במלבורן, אז כדאי מאוד שאנצל את זה עד תום.

פגשתי את מרגו – בחורה בת 21, שנראית כמו דמות משנות הארבעים. תמיד. עם התסרוקות והלבוש, ואפילו סגנון הדיבור. היא התדבה ללמד אותי לעשות את השיער שלי. והיא באמת טיפוסה שרואים מיד שכעוברים ברחוב. בי…. בי יש פחד לנסות דברים חדשים. "סוס מנצח לא מחליפים" הוא המשפט שלי. אני יודעת שזה נשמע מוזר לאור הבחירות שלי. אבל אני מעט עצלה באיך שאני עושה את הדברים. ולכן אני מראש בוחרת לעשות דברים שהם לא קלים. אבל תמיד יש לי את הפחד לשנות משהו, לנסות משהו חדש. יש דברים שיותר קל לי להכריח את עצמי להיכנס אליהם, ואני בדרך כלל מבסוטה עליהם. כמו להיכנס להוסטל חדש לבד. אבל הופעה חיצונית למשל, מאוד מפחיד אותי לשנות, להתנסות. כי אולי אני אטעה. ואם זה לא יצא טוב?

אבל מרגו אמרה לי שהיא אוהבת להתלבש בצורה אחרת כל פעם, ולראות את התגובה של אנשים לשינוי. ככה היא לומדת אם יצא לה טוב או לא. והיא גם אמרה לי משפט יפהפה. אביא אותו בשפת המקור שבה שמעתי אותו:

I don’t think anyone should deny themselves something that makes them happy

אז למה אני כל כך פוחדת לעשות דברים גם אם הם פחות מקובלים בעיני החברה?

ועוד קושיה: האם הבגדים עושים את האדם? בגדים מסוימים מכתיבים התנהגות מסוימת? נראה שמרגו לקחה את העסק של שנות הארבעים מאוד רחוק. אבל מה יקרה אם אני אתלבש ככה? אולי גם בי יתעוררו גינונים של אותה התקופה, אם ידוע לי כבר שנים שבגדים מייצגים הרבה יותר מטעם אסטתי בעידן כלשהו.

יומולדת 23:

חסרת בושה. אם אני רוצה תשומת לב של אנשים מסביבי באותו היום, טרחתי וייחצנתי את העובדה שהחג לרגל יום הולדתי מתקרב.

אז קיבלתי: ריקודי יומולדת – במהלך ערב הריקודים נוצר מעגל מסביבי ואני רוקדת במרכז, וכל פעם מוביל אחר בא וחוטף אותי לריקוד.

בעבודה: נשיקות, חיבוקים, קרם ידיים מהבוס שלי (מאוד הפתיע אותי) וקנולי (מעדן איטלקי שנקנה במעדנייה האיטלקית בת החמישים שנמצאת במרחק הליכה מהעבודה שלי).

בדירה: ביקשתי מכולם בשישי בערב לבשל משהו מהמדינה שלהם, וחובה שזה יהיה צמחוני! כי אם פירטתי, בדירתי גרים אנשים מלפחות שמונה מדינות שונות, וכולם אוהבים לבשל, אבל בעיקר בשר. אז הפעם, שישי אחר הצהריים, כולם התכנסו וטיגנו, תיבלו, חתכו, ערבלו, אפו ובישלו אטריות אורז מטוגנות בכרוב וברוטב, אטריות זכוכית מגולגות באצה ומטוגנות כמו שניצל, תפוחי אדמה מוקרמים, מרק מיסו, דמפלינג, ועוד דברים טעימים בני בלי שם בשפתי. ואני? קוקילידה ביתית. יצא בן זונה (: . מתישהו כולם היו במטבח ואכלו עם מזלגות, כפות וכפיות מלחות, צלוחיות וכוסות מפאת המחסור האיום בכלי אוכל. וכמובן שגם אפו לכבודי מאפינס עם זיקוקים (:

מעבר דירה : איליין ואנוכי עברנו לדירה בלב העיר. משהו שמקביל למגדל דיזנגוף בתל אביב. קצת פחות צפוף, קצת יותר נקי פה.

רועי, אביב, והחבילה מהארץ:

הריי בן חזרו למקומם מעל הראש שלי, וקיבלתי מתנות יומולדת קטנות, את הספר החביב עלי (שאני שוב קוראת).

הייתי מתוחה ומתרגשת לקראת הפגישה איתם, לא ידעתי למה לצפות. אבל חבר מהבית… איתו זה כנראה תמיד יהיה אותו דבר. אותה נחמה שבחבר מימים ימימה.

ביום ראשון נפל עלי מצב רוח מזעזע. לא הבנתי מאיפה זה בא, ונאלצתי להתמודד עם כל הרגשות שאני הכי מעדיפה שפשוט לא יתקיימו בקרבי. כעס, אגו, עצבנות, קנאה, עצב, טינה.

לוסיה אצ'ווריה כותבת בספרה "איזון מופלא" שעצב הוא קודם כל תחושה ולא תגובה. זוהי פסקה שמרקרתי עוד בפעם הקודמת שקראתי את הספר. נפלו עיני על הפסקה, וירדו לתחתונים. כמעט מתבקש שכבר אדע מה המקור לכל הרגשות האלה, אבל זה נחת עלי כמו טיפה של דם על בד לבן. אחת לחודש, כמו בכל הקלישאות, עדיף לשים אותי בהסגר.

אני גם קוראת עכשיו את הבלוג של אמיר, בן של חברה של אמא שלי. ואופן ההרהור הפרטי שלו השפיע על ההרהור שלי.

ועכשיו, זמן לישון !

אוהבת, סתיו.

מודעות פרסומת

השקט שאחרי הסערה

אני זוכרת את משאלות לבי הכמוסות לחיות בעידן אחר. עידן תמים יותר, שבו נשים היו נשים וגברים היו גברים. היה כבוד והיו נימוסים. עידן שבו גבולות העיירה הם גבולות העולם.

אבל היום, אולי העולם שונה, אבל היתרון הוא ברור לעין – המגוון. למי שמוכן להתכופף ולקטוף אותן – יש שפע של אפשרויות.

אני גרה עכשיו במרכז העיר מלבורן – מטרופוליטן לתפארת, אותו חותכים במהירות בינונית קווי חשמלית בתדירות גבוהה.

שלוש דקות הליכה מהבית שלי נמצא השוק ע"ש המלכה ויקטוריה. אני מוצאת את עצמי בבוקר יום ראשון צועדת עם עגלת שוק לקניות של השבוע, בוחנת בעין דקדקנית כל אבוקדו וקיווי.

אני רוקדת סווינג – ריקוד "עתיק" – ארבע פעמים בשבוע. לוקח לי לא יותר מחצי שעה להגיע לכל אחד מהמועדונים שמארחים את השיעור. אחת לבערך חודשיים יש נשף של קהילת הסווינג. אבל גם מאות רקדני רוקנרול עורכים שיעורים ונשפים – עשרות הזדמנויות להתלבש ברוח התקופה – החל מהשמלות הישרות עם הגדילים המתנפנפים של שנות העשרים, עד החצאיות המנופחות של הרוקבילי של שנות החמישים. בפק"ל – איליינר ומסקרה כבדה, אודם אדום, ולפחות חמישים סיכות סבתא, לכל תסרוקת שלא תהיה.

אבל אם בא לי, שלוש דלתות במעלה הרחוב (כעשרים שניות הליכה) יש פאב אירי. בכל יום חמישי מתכנסים… אולי עשרים נגנים, ומתיישבים במעגל ומנגנים מוזיקה אירית. ככה, בשביל הכיף שלהם. מסביב מתיישבים אנשים שבאים להנות מהמוזיקה הנושנה – מוזיקת מולדת. כל כמה מנגינות, מישהו שר שיר\סיפור אירי – מזמור שמספר על אגדות ואמהות ונסיכות ומלחמות מאדמת אירופה. וכשהמישהו הזה שר… כולם שותקים ומקשיבים.

ואם בא לי להגדיל ולעשות, וגם ללמוד לרקוד, אני אעלה על קו 57 ואסע רבע שעה אל פאב אירי אחר, שבו יש במת עץ קטנה, ואצטרף לקבוצות של ארבעה זוגות שיוצאים במחולות עממיים. צעדים פשוטים למדי – מהירים וקצביים, סיבובים וחילופי זוגות… ממש כמו בסרטים.

ואם אין לי מה לעשות בשישי בערב, אני תמיד יכולה ללכת עם אחד החברים הקוראנים שלי לערב תרבות קוראני\נוצרי-מסיונרי של הקהילה. (בחיי שיש כמה דברים ממש טיפשיים בנצרות)

פלא – בשעה של עבודה שיטתית, כגון שטיפת כלים או גריסת ניירות, עולות מחשבות ותובנות רבות. יש תובנות שניתן להגיע אליהן רק ממרחק של זמן ומקום.

דרך –

מי זוכר באיזה מצב עגמומי הייתי בפוסט הקודם?

אז

אני חווה עכשיו משהו מדהים, שלא חוויתי כמוהו כבר זמן רב. *שגרה* . שגרה מבורכת ויפה, שאני בניתי לעצמי במו ידי. שגרה שבה ביום שני אני קמה לעבוד, עובדת חמישה ימים בחנות הנעליים, ואז עוד יום אחד בנקיון. בלילות אני יודעת שאני רוקדת בלילות אלו ואלו, ואני יודעת שנשארות לי בערך חמש דקות לדברים אחרים. סידורים, תפירה, חברים, כו'.

אני זוכרת כשהייתי בתחילת הדרך כל הזמן הייתי מלאה בפליאה, מין וואו כזה של "אני לא מאמינה שאני באמריקה!\קנדה!\קוסטה ריקה!\ניקרגואה!\פנמה!\אורוגואי!\ארגנטינה!", וזה קצת עבר לי. אבל פתאום נזכרתי בתחושה הזאת ואני שמחה לדווח שעוברות לי בראש המחשבות של "אני לא מאמינה שאני מהלכת באוסטרליה  עם מכונת תפירה חדשה ביד!"

אני חיה את חיי כפי שאני רוצה לחיות אותם, אין משהו שרחוק מהשיג ידי אם רק ארצה אותו מספיק. רציתי רציתי רציתי רציתי רציתי עבודה שמשלמת יפה במלבורן. רציתי כל כך להצליח. ויש. יש עבודה. ויש לי דירה (או יותר נכון מיטה). ויש לי אוכל על השולחן (מרק כתום. פשוט מאוד וטעים מאוד) ומכונת תפירה מתחתיו. יש לי צעיף שאני סרגתי מסביב לצוואר.

ברגעים שאני קצת מתבאסת ורוצה לקטר אלוהים שולח לי מסרים. היום עליתי במדרגות ביציאה מתחנת הרכבת וחשתי בברכיי, ובדיוק הייתי בביצת הקיטור העצמי בנידון, כשראיתי מולי איש עם יד אחת. באותו רגע אמרתי תודה על שתי רגליים וידיים, עשר אצבעות ועשר בהונות, וכל הדברים הנפלאים שברגר שר עליהם במחזמר "שיער":

ואם ברטרו ענייננו –

• הצוללת הצהובה. כן, יתכן וצפיתי בסרט כשהייתי קטנה, אבל בבירור זה היה כשהייתי קטנה מכדי לזכור. אז בעיניים בוגרות ידידי אבי ואני לקחנו את המחשב הנייד לאוטו שלו, וחיברנו. התוצאה-  סאונד ממממממש ממממממש טוב. מומלץ לכולם לנסות בבית (: . והסרט הזה יצירתי, אמנותי ומשוגע ומצחיק ואיזו אנימציה נהדרת!
• גברים מעדיפים בלונדיניות – אמרתי לחברה מהעבודה  – "אני רוצה להיראות כל יום בחיי כאילו יצאתי מסרט של שנות החמישים, אבל לצורך העניין אני צריכה לצפות בכמה סרטים כאלה". בלי בעיה, היא ענתה לי, והשאילה לי שישה סרטים על דיוידי. בנתיים צפיתי בנ"ל – מרילין מונרו וג'יין ראסל מפזזות על המסך בטכניקולור מצוין. מרילין משחקת את הבלונדינית המטומטת ומשטה בכל הגברים שמסביבה, ושתיהן חתיכות אלוהיות שמסובבות את הראשים של כולם. וג'יין, הבונטית החביבה עלי – איזה אופי! והבעות פנים!!! והתלבושות!!!!

עבודה – לאהוב בוס שלא מבקש ממני לנקות ולהרים משהו שאין לו בעיה לעשות בעצמו, ולמעשה כבר עשה בחייו יותר עבודות שחורות משאני יכולה לדמיין בחיי.

פרויקט – הייתי צריכה לפרק 16 רפסודות מלאות בסחורה ולכתוב על כל ארגז את התכולה. היה מאוד מספק להסתכל על כל הרפסודות בסוף ארבעה ימי עבודה ולראות איך הכל מסודר ויפה

שגרירה של ישראל – אני מאוד מודעת לכך שאני מייצגת את ישראל ואת העם היהודי בנכר, ולכן אני מקפידה לדבר טובות על ביתנו הקטן. מעבר לכך, האהבה שלי והידע שלי לפעמים פשוט נשפכים. שני חברים מסווינג ביקשו ממני לערוך ארוחת שבת, כדי שם ידעו מה זה הדבר הזה שהיהודים עושים. אז עשיתי את הרוב לפי הספר והסברתי על הכל, וזה היה מאוד נחמד לחשוף את החברים לתרבות שלי.

ביום שבת האחרון הייתי צריכה לקום לעבוד – לנקות בית של גברת עם שישה ילדים. גם ככה הייתי עייפה מהשבוע, וזאת שעה נסיעה בתחבורה ציבורית. אבל באותו היום כל התחבורה התחרבשה – התבטלה, נדחתה, איחרה, מה שתרצו. באחת ההודעות על איחור\ביטול כבר הייתי ממש עצבנית ופלטתי איזה משפט עצבנות בעברית+קללה. ממש לא חשבתי שמישהו שמע אותי, ואם מישהו כבר ישמע אותי כאילו שגם יבין. בקיצור, לא ציפיתי לתגובה כששלחתי את המשפט הזה לאויר ברגע של יאוש.

אבל מישהו הגיב. בהתחלה לא הבנתי מה הוא אומר, כי זה לא ממש נשמע כמו אנגלית, וכבר עליתי על המדרגות הנעות ועשיתי לו פרצוף של "לא מבינה", עד שבקצה המדרגות הנעות… הבנתי שהוא מדבר אליי בעברית.

בקיצור – עליתי על הפסים. אני אוהבת את החברים שאני גרה איתם. איליין ממלזיה עובדת באיזה בית  שוקו וחזרה הבייתה עכשיו מהמשמרת שלה עם אפוגטו שוקולד בשבילי. אתמול יצאנו 11 אנשים מהדירה לברביקיו ספונטני [באוסטרליה יש ברביקיו מוכן בפארק. רק צריך ללחוץ על כפתור וזה נהיה חם! נקי, מסודר (אני אכלתי פטריות ענקיות שטיגנו טרם הבשר)]. והצלחתי לצאת מהבלאגן בצורה מכובדת, לעניות דעתי.

"ואם אתה בחו"ל נמצא ועל פיצוץ שומע? " – אז באמת שרק לשם אני מתגעגעת. כואב לי לשמוע על פיגועים וטילים.

שולחת אהבה ותקווה לארץ היקרה שלי,

סתיו.

חלב ודבש

מדובר במתכון עתיק (כנראה עתיק מהתורה, כפי שנאמר, "ארץ זבת חלב ודבש") למניעת נדודי שינה, הרגעת הבטן והנשמה. שופכים חלב לכוס ברוחב לב ובהתאם לתיאבון, מוסיפים כפית (או חמש) דבש, למיקרוגל לארבעים שניות ויוצא מעדן מלכים שמרגיע גם כלה לפני החתונה. מי היה מאמין שלהקה ששרה את הללויה והביאה לנצחוננו הראשון בארוויזיון היא זו שלימדה אותי את הטריק.

ובכן סתיו, תגידו, אנחנו מכירים את המתכון העתיק הזה! אז למה את מברברת על זה במקום לכתוב על מלבורן?

ואני אענה ואומר שמלבורן נותנת יותר מסיבה אחת שמשאירה אותי ערה בניגוד לרצוני הטוב.

אני אענה כמה שאני רוצה לכתוב פוסטים כמו פעם, אלה שבכל פסקה יש חמש חוויות חדשות ומדהימות ומעוררות קנאה, כמה שבא לי להיות עם התרמיל על הגב, לחייך ולצחוק ושכל דבר פשוט יהיה טוב.

אני אענה שהחיים הם לא פיקניק, ושבכלל לא קל להתחיל מהתחלה במקום אחר, במיוחד אם אני יודעת שההתחלה הזאת זמנית.

החיים שלי דומים לרכבת הרים. פעם למעלה, פעם למטה, פעם לופ, פעם בורג, והכל – בקצב חילוף מצב הרוח שלי, הווה אומר – מהר.

רגע אחד הייתה לי עבודה, ריקוד, תחביבים, חבר.

ברגע הבא נגמרה העבודה (הילד החלים), הצטננתי (אז קשה ללכת לרקוד), נגמר הבד והצמר (וגם ככה קר ומגעיל בחוץ אז למי יש כוח) ונפרדתי מהחבר (כי בתוך תוכי ידעתי שזה לא זה ושלא שווה להחזיק קשר מטעמי נוחות).

בטלה, שעמום, וואקום ושקט הם ארבעת פרשי האפוקליפסה שלי.

קור – אחד הדברים שאני הכי שונאת בעולם. אני תמיד כבדה וגדולה עם כל השכבות, תמיד רעבה, תמיד קר לי והשרירים שלי מכווצים ודואבים, ואני מצטננת בקלות, במיוחד אם אני ממעטת לישון מרצוני או שלא מרצוני.

אימפולסיבית שכמותי רציתי למהר והלחליט מה עלי לעשות בחיי, והשתגעתי מחוסר הכיוון (כי קשה לחיות ככה לאורך זמן, מסתבר), עד שאב משפחת הראל הושיב אותי והרגיע אותי, אמר לי לפנק את עצמי כמה ימים, ולא לקפוץ להחלטות פזיזות. הוא הפציר בי לפנק את עצמי ולעשות דברים כיפיים לכמה ימים, ורק זה הקים אותי למחרת בבוקר לטיול במלבורן – איזו עיר נוטפת סטייל.

להיות מקור להשראה –

יש לי חברה שפגשתי במהלך הצבא. היא התגייסה כמעט שנה אחרי מעט אחרי התיכון והגיעה לבסיס שלי, לפלוגה שלי ולחדר שלי. בתור בעלת נסיון בצבא ובבסיס מיהרתי לשאת עצות והיא גמאה אותן בשמחה. משהו בתחילת הקשר היה של דמות מנוסה למולה. היינו שוות לחלוטין כחברות ובמהלך כל השיחות שהיו לנו בחדר לפני השינה, אבל מאחר ואני שנה לפניה גם חווית הטיול שלי הייתה מעין מקור השראה עבורה, והיא שמחה לשמוע את העצות שיש לי על טיול, ולנסוע למחנה הקיץ שבוא אני התחלתי לפני שנה (אפשר לדפדף בארכיון שנה אחורה, למחנה הקיץ BCI). כל כך שמחתי שהילדה פרחה מהקן, ולקרוא מיילים ממנה שמספרים לי בדיוק את החוויות שלי מלפני שנה, וכמה הן משמעותיות עבורה.

לקבל השראה –

הגברת שאני מנקה עבורה את הבית. היא סופר אשה. היא טיילנית, רקדנית, סקרנית, אוהבת, חכמה ונבונה, מלאת תעוזה. מורה בשכבות הגיל הקשות ביותר להוראה, אמא לילד עם אופי של שד טזמני על ספיד. אני אוהבת לנקות לה את הבית ולעשות כמיטב יכולתי, לשפר ולו במעט את ההרגשה שלה.

ריקודים –

כולנו כבר יודעים שיש לנו מכורה במשפחה, שצריכה את המנה שלה, וככל שהיא צורכת יותר, ככה היא צריכה יותר. זאת אני. התחלתי ללכת לשיעורים ברמה המתקדמת יותר וחוויתי אתגר וקושי. אני נהנית מללכת לרקוד למשך חמש שעות ללא הפסקות.

אפילו ניסיתי להוביל באחד השיעורים! משימה קשה לכל הדעות. מעבר להבדל בין הצעדים, ההבדל הוא גם במנטליות. אם אני לא אעשה כלום, לא יקרה כלום בריקוד. רצוני לעת עתה הוא להתמקצע בתפקיד המובל, אז עזבתי את הרעיון אחרי שיעור אחד. מעניין – בשיעורים יש רוטציה של בנות זוג כשהן זזות עם כיוון השעון בדרך כלל. אז תמיד יש איזה "היי, מה נשמע" לבן אדם שמולי. ומעניין לראות את קבלת הפנים של הבנים לעומת של הבנות – הבנות מאוד ידידותיות וחייכניות, כמעט תמיד יפתחו בשיחונת, בעוד שהבנים קצת קרירים יותר וקשובים לשיעור, אני חושבת.

יש קוריאני שהתחיל להגיע לריקודים, והבחור מדבר בערך חמש מילים באנגלית, אבל סווינג … זו שפה בינלאומית.

אני מנסה להיגמל ממחלת שליטת היתר שלי ולא לבקר כל כך הרבה. יש אנשים שלא אוהבים לשמוע תמיד ביקורת. אני בינהם. אז למה אני חייבת להגיד משהו תמיד?

צ'רלסטון של שנות העשרים – להצמיד את העקבים כל נגיעה ברצפה ולהרחיק כל זמן באויר. זה לא הגיוני כשקוראים את זה, אבל כשרואים מבינים. בכל קרה, מדובר באתגר, כי עבורי – כל צעד שמחייב הפעלה של יותר מחלק אחד של הגוף בצורה שונה זה אתגר. וזה הפך להיות אתגר חיי. בתחנת הרכבת, על הרציף עם המוזיקה באוזניים:

אני מתאמנת. מול קליפים ביוטיוב.

 

חוויה –

המבורגר. אז לכל מי שלא ידע, אני צמחונית מאוד מאז ומעולם (כמעט) ומעולם לא אכלתי המבורגר בצורתו כמזון מהיר. אז יש רשת של מזון מהיר וטבעוני שמייצרת המבורגרים טבעוניים במלבורן. באחד הימים בדרך הבייתה קניתי אחד ואכלתי ברכבת, וחוויתי מה זה לאכול המבורגר.

קולנוע. לא הלכתי לקולנוע כל כך הרבה זמן. וזה היה מדהים ללכת לקולנוע. כי בקולנוע זה לא כמו במסך המחשב. זה ממש להיכנס לתוך העלילה של הסרט!  להיות בתוך! לא להיות מסוגל לעצור, ואין שום דבר מסביב!!! מדהים. אני א-ו-ה-ב-ת קולנוע. (הסרט היה שושבינות – bridesmaids)

חומוס. לא קל להכין אותו, במיוחד אם הגרגירים מגיעים לא מקולפים וצריך לקלף אחד אחד. זה לוקח שעוווות.

לצאת עם ידיד להופעת ג'אז ולשתות ביחד עם ידיד נוסף שני בקבוקי יין. זה הפך את לגשת לאמנים בסוף ההופעה לקל הרבה יותר (: .

תחביבים –

ככל שאני עוסקת ביותר דברים אני נהיית יותר אנרגטית, והכל נהיה חיובי יותר בדרך כלל, יש לי יותר זמן במשך היום, יותר רעיונות ויותר יצירתיות. אני זוכרת לילות שבהם ניסיתי להירדם ומחשבות על בגדים ובדים ותפירות ועיצובים היו רצות לי בראש במשך שעות, מונעות שינה מגופי העייף ונשמתי המעוררת.

"אחת שיודעת", או בלעז – gossip girl. הזמן היחיד שבו אני מתירה לעצמי לצפות בטלויזיה זה בזמן שאני חולה\תופרת מכפלת ביד. ישנם סופי שבוע שבהם אני מסוגלת לצפות בעשרה פרקים של התוכנית בזמן שאני מתחילה ומסיימת חצאית. והדבר הזה משפיע על המוח, גורם לרצות לרכל, להיות מליונרית, להיראות טוב באופן כללי .כמו כן גיליתי שההשראה שלי בחיים היא בלייר וולדורף. איפור עדין, שיער חום גלי, קשתות, חצאיות ושמלות (ולעולם לא מכנסיים), מראה ילדה טובה עם קריצה לשנות החמישים והשישים, חגורות, סרטים ופפיונים, תחרה, שפריץ של צבע בכל לוק ומלא סטייל. רצתי למכונת התפירה ותפרתי שני סרטים לשיער.

אז סיימתי את החצאית המנוקדת טורקיז – צהוב, וויתרתי על הטול המנפח כי זה נראה איום ונורא. כנראה שצריך ללמוד איך לשים טול..

וסיימתי את החצאית קלוש מהבד הפרחוני, שלא תפרתי גם סרט לשיער.

וסיימתי את החצאית מהבד של הפיראטים – יצא מגניב. חצאית שפינטזתי עליה בפסקה הראשונה והוצאתי לפועל בפסקה החמישית.

עבודה –

אני עובדת נכון לעכשיו בחנות נעליים באחד מפרווריה המופרעים של מלבורן – footscray.

ישנו הבוס שלי, בעל החנות. הבת שלו. וישנן שתי נשים – יווניה ואיטלקיה, ושתיהן נחמדות והכל.

 

אבל הן לא רק נחמדות והכל. הן גם… תופרות, סורגות, מבשלות, מלאות בנסיון חיים, נשות שיחה מדהימות עם דעות מפוכחות, חרוצות. תענוג שהגעתי לשם.

וגם… מסתבר שאני לא שונאת מכירות. להיפך, אני מאוד אוהבת למכור. למי שרוצה וצריך, אני מאוד אוהבת להתאים את הנעל המושלמת לתקציב, לצורך לרגל ולטעם. וכשיש הצלחה, אין סיפוק גדול מזה בעבודה. באחד מהימים הייתה ילדה קטנה שהייתה צריכה נעליים. ונזכרתי איך תמיד היו עוזרים ליף ומלבישים לי את הנעל על הרגל. אז ניסיתי להיות כזאת נחמדהף ולהעביר הלאה את השמחה שבקניית זוג נעליים חדשות – אותה שמחה שהציפה אותי תמיד כשהייתי קטנה. ללכת לביאליק ברמת גן ולמדוד כל מיני סנדלים ולגלות את מידת הרגל שלי שהלכה וגדלה… הך. להיות ילד. נראה שעבר נצח מאז ואני עדיין חסרת ישע מול העולם הגדול כאז, רק שאז הייתי מבסוטה יותר.

בארבעה עשר ליולי חל יום הבסטילייה הצרפתית, אבל אצלנו ב-footscray, חל יום המשוגעים. כל לקוח שנכנס לחנות היה יותר מופרע מקודמו. על אחת המכירות הבוס לשי אף שיבח אותי על התמודדות מוצלחת עם לקוח בעייתי. איזו הרגשה טובה זאת (:

דירה –

אני גרה עכשיו בבית משותף. צפוף פה יותר מאשר בבסיס בצבא, מלוכלך יותר מבמכינה. ככה זה כשיש אחריות קולקטיבית. אבל מה, תמיד יש עם מי לדבר, אני במיקום נהדר בעיר (יכולה ללכת ברגל כדי לצאת בלילה), ועם כל האסייתים שיש פה אני בטוח אלמד לבשל דבר אחד או שניים. יש פה מישהי שעושה הולה הופ במשך 15 דקות, משחקת בטלפון תוך כדי! בחיי, גם אני רוצה להיות מסוגלת להזיז את התחת ככה (ככה=להזיז רק התחת במעגלים בקצב מהיר ככה שהחישוקים נשארים בגובה המותן, בלי להזיז שום חלק אחר בגוף)!

ליאו – חתול לבן וידידותי שמתגורר בבית המשותף ברחוב לסטר מספר 140. ככל חתול אחר, מדובר באדון הבית שעושה כרצונו, שפוסע מעל לקרשי החיתוך (מדובר בגליונות פלסטיק רך בצבעי יסוד) בעודו מהלך על השיש (טפט בדוגמת חלוקי נחל עם מרקם תבליטי שמודבק למזנון המטבח).

הקשר ביננו התחיל קריר כמעה, אך די מהר החתול הבין עם מי יש לו עסק, ושאני לא הולכת לוותר בקרוב – כלומר, אני הולכת להתרכבל איתו כן,

או כן.

הוא בדרך כלל ישן (אפשר לעצור את המשפט כאן וזה עדיין נכון במאה אחוז) על הספה (ששייכת לו) ואני שולחת יד ללטף אותו. אם פעם היה חשדן, בפעם השניה התחיל לגרגר, והערב, גבירותי ורבותי…. הוא גרגר וחרחר בהנאה, בעוד לשונו הורודה מחפשת את פני וכף ידי!! (מזל שהתוכניות שלי היו להיכנס למקלחת גם ככה)

 

תובנות –

אני יודעת שזה ישמע כמו קלישאה, אולי כמו כל תובנה שמנסחים במילים. כנראה שמעצם מהותן מדובר בדבר שאני מפנימה ומבינה, גם אם שמעתי אותו בעבר.

אני מתחילה להפנים מה כוחו של דמיון וחלום. חוויות שנחוו בחלום או בדמיון כוחן יפה ותקף בדיוק כמו חוויות מציאותיות. הן נחוות מחדש כשאני מעלה אותן בזכרון. כשאני נזכרת בקטע בחלום שבו רצתי אני זוכרת שהתנשמתי, או אם היה קר אני זוכרת שהיה לי קר, בדיוק כמו חוויה מציאותית. אם אני זוכרת דבר שגרם לי צער ועצב, בכל אימת שאזכר בחלום הזה דמעות יציפו את עיני, ממש כאילו הדבר העצוב הזה קרה במציאות. הוא קרה – הוא התרחש בראש שלי – המקום היחיד שבו דברים באמת קורים. הרי כל מה שאנחנו זה מה שחושינו תופסים וזכרוננו מריץ. ובכללי, בלילה חלמתי שאני פרפר, אבל ייתכן שאני בעצם פרפר שחולם שהוא אדם.

בטחון עצמי נבנה מאוסף של חוויות עם תחושת הצלחה. אם פעם אחת אמרו לי שאני יפה, ואז עוד פעם, ועוד פעם, אני אתחיל לפתח מעין ידע כזה של "כן, אני נראית די טוב. אם כולם אומרים את זה זה בטח די נכון, לא?". זה כנראה יותר נכון לגבי דברים שהם לא כל כך טעונים כמו יופי. למשל, חוש קצב. או חוש סגנון. אם אנחנו מצליחים להרכיב משהו יפה כמה פעמים מכל מיני רכיבים – מקבלים אישור מעצמנו, ובנוסף גם את האישור מהחברה, אז נבנית עוד קומה בקיר האיתן של הבטחון העצמי. יש חלקים בקיר שיותר חלשים.

אם החוויות הדמיוניות משמעותיות לא פחות מהחוויות ה"מציאותיות", ניתן לדמיין חווית הצלחה ובכך לפתח את הבטחון העצמי, לא? ומכיוון שהבטחון העצמי עובד כמו מעגל קסמים, ברגע שיש אותו, הוא רק ממשיך להיבנות כי אנחנו עושים דברים בהתאם לציפיות שלנו מעצמנו.

עתיד –

לבחור עיר באירופה שיש בה סצינת סווינג מפותחת ולהפוך למורה במשרה מלאה שמדי פעם נוסעת לכל מיני ערים ומעבירה סדנאות ועל הדרך מטיילת?

עיצוב אופנה ותפירה של בגדי וינטג' תוך כדי ריקודי וינטג'?

עיצוב אופנה של בגדי ריקוד?

דיילת קרקע בעיר באירופה כדי להתרגל?

מורת דרך בישראל?

כל כך הרבה אפשרויות!!!

אוהבת ומבולבלת (מה חדש?),

סתיו.

סתיו במלבורן

כמו שוודאי אפשר לנחש מהכותרת, בזמן שכולם בארץ משתכשכים להם בים ומשתדלים לאכול כמה שיותר גלידה – פה סתיו (תרתי משמע 🙂 ).

מחזה יפה היה לראות את העלים על העצים משנים צבעים לכתום – צהוב זוהר ובסוף מעגל החיים שלהם נושרים ומשאירים את העץ ערום ומתנפנף ברוח. ממש ברוש לבדו מול אש ומים. רק שאלו הם לא ברושים.

~~~~~~~~~~~~~~~

חדש באוזן שלי – Caravan Palace – Brotherswing

אז את הפוסט האחרון סיימתי בתו עגמומי ועצוב של יום הזכרון לחללי צה"ל. לא שכחתי את היום למחרת – יום העצמאות. קהילה שלמה חוגגת פה את החג. בערב יש מעין הצגה\הופעה לרגל האירוע. בדרך כלל היא במשכן לאמנויות של מלבורן ומגיעים כל חברי תנועות הנוער במגוון המדים שלהם ועושים רעש וריקודים. השנה ההיכל המדובר עובר שיפוצים והמקום שנבחר במקומו היה קטן ולכן הילדים לא הגיעו. במילים אחרות, האווירה הייתה מעט מבוגרת. אני עצמי הרגשתי מעט לא קשורה לאירוע ובכלל, לקהילה היהודית. לפעמים נדמה לי שאני פשוט בראש אחר ובלתי אפשרי לי לחוש עצמי ובנוח בקרב חברי הקהילה.

בלילה התקיימה מסיבה במועדון לרגל החג והיו בה מלא ישראלים. המועדון הזכיר את "פסק זמן" של מסיבות הבר מצווה שעבר הסבה למכירת אלכוהול. ובכל זאת, היה לי נחמד לרקוד ולהתפרע. הייתי פחות או יותר בכוחות עצמי, תחושה לפעמים משונה במועדון כשאני מכירה חלק מהאנשים מסביב אבל לא ממש באתי עם אף אחד שאני יכולה לרקוד איתו, ואז אני מעין מצטרפת לחבורות ועוזבת אותן, יוצאת לס.ד. (סיבוב דאווין, מונח שלמדתי במלבורן מבחור אוסטרלי יהודי הומו ומקסים), עולה ורוקדת על הבמות הקטנות, יורדת כי צפוף ואם לא אני אפול, מזיזה את האגן שלי לצלילי המוזיקה השחורה האמריקאית ביום העצמאות הישראלי במלבורן אוסטרליה. מתישהו הלכתי לשתות מים על הבר, והיה שם מישהו שנראה מוכר (ככה זה בקהילה היהודית, כולם נראים קצת מוכרים) ושאלתי אותו אם אני מכירה אותו. כנראה שהוא פירש את זה כאילו אני מתחילה איתו. ולי ממש לא היה בא עליו. והוא אמר חכי, אני אזמין לך משקה. ואני מודה שהיה לי רגע של דיאלוג עצמי:
"משקה בחינם, שווה לי חמש דקות של שיחה בטלה עם מישהו שאני לא מחבבת בשום צורה, לא?"

אבל התעשתות הגיעה גם והחלטתי נגד המשקה. החברה שלי שווה יותר מאשר כמה דולרים שקונים לי בירה.

בחגיגות היום עצמו בבתי ספר בישראל אנחנו מקבלים יום חופש, ולכן אנחנו מתחנכים רק על הזכרון והכאב בבית הספר, ולא על שמחת הנצחון. לא כך הדבר באוסטרליה. ביום העצמאות יש חגיגה בבתי הספר. ארחיב את הדיבור על בית הספר "הר הצופים לזכר חללי המלחמה", בית הספר היהודי הראשון במלבורן, ובו התחנכו שלושת הילדים במשפחה אצלה אני מתארחת. מספר ימים קודם לכן קיבלתי שיחה מאדם בשם ג'רד, מי שאחראי על החינוך הבלתי פורמלי בבית הספר. הם מארגנים פעילות ליום העצמאות ובמסגרתה ישנה משימה לצאת ולתפוס ישראלי ולהחזיר אותו לבית הספר. הם שאלו אם אהיה מוכנה להיות הקורבן, ועניתי שכן, בשמחה. הצטלמנו כשנראה שהם חוטפים אותי מעגלות ים המלח בקניון המקומי, ומחזירים אותי לבית הספר, שם הייתי צריכה להוכיח את הישראליות שלי בחוצפה והתפרצות לדבריהם של אחרים, בכך שהדרך האידאלית לשתות שוקו היא משקית, ובחוש טעם אנין לחומוס.

אסף אבידן מנעים את הזמן ברכבות וברגל בעיר.

עם דנה יוצא לי מדי פעם זמן איכות, וכל אחד כזה מזכיר לי בדיוק את החברות שלנו. גם אם שתינו עסוקות ולא מתראות (אפילו שאנחנו גרות באותו הבית). זה די נהדר לשבת ביחד ולעשות לק או לסרוג או סתם לשוחח עם הא ודא.

לפעמים כשאני מרגישה אבודה אני מתגעגעת ללהיות שוב בדרגת סמל, שאני עוברת בכל מקום ואני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד כי מה שנמצא על הזרוע שלי אומר את הכל ומשפיע על היחס אותו אני מקבלת.

ללכת לקנות בגדים – דבר שמעולם לא היה לי קל, וכנראה שיקח לי הרבה זמן להרפות. קשה לקנות כשזה זול – כי זה זול. קשה לקנות כשזה יקר – כי זה יקר. קשה לקנות באאוטלט כי הבגדים לא נראים מזמינים, קשה לקנות בחנות, כי יקר. אין לי מושג מה הטעם שלי ואיפה למצוא משהו סביר. וקר בחוץ. הייתי בחנות יד שניה יום אחד ועשיתי טעות טקטית כשראיתי קרדיגן מהמם וחיכיתי שלוש דקות לפני שבאתי לאסוף אותו. עד שבאתי הוא כבר נחטף.

היומן שלי מקבל צורה של יומן! בהתחלה אני אף פעם לא אוהבת את המחברות הריקות האלה. ואז אני מקשטת את הכריכה. ומכניסה לוח שנה. ומתחילה לכתוב. ולאסוף מזכרות ולהדביק אותן משמאל לימין. המחברת תופחת, הכתיבה בעטים בצבעים שונים, והוא נהיה נתח מהחיים.

עבודה

בערך באותה התקופה התחילו ליפול עלי הצעות עבודה מכל מיני מקומות. היו לי מספר משמרות בגליקס, המאפיה המיתולוגית היהודית. עבדתי בסניף עם האחד והיחיד, הבעלים של האימפריה, שהולך הבייתה לישון בשבע בערב כדי שבאחת בלילה הוא יחזור למאפיה כדי להתחיל לאפות את הכעכים המופלאים שלו. נהניתי לעבוד אצל גליקס כי העבודה הייתה כל כך אינטנסיבית ולא היה רגע לחשוב. התשלום היה שכר עבדים בערך (ביחס לאוסטרליה), אבל במזומן בסוף כל משמרת. זו תחושה נהדרת להרגיש את הכסף ביד עוד באותו היום, כשאני עדיין מרגישה את זיעת אפי.

נוצרה הזדמנות לעבוד עם ילד בשם ג'ייק – ג'ינג'י בן שבע ששבר את שתי הזרעות שלו. חבר שלו שאל אותו אם הוא יעז לקפוץ מראש המגלשה ולא הייתה לו ברירה לטענתו אלא להוכיח שהוא יעז. אז אני נבחרתי לבוא איתו לבית הספר, לעזור לו לכתוב, לפתוח בננות ולקנח את האף. אתם יודעים, כל מה שאי אפשר לעשות ברגע שאי אפשר להניע את הזרועות כמו שצריך.

ג'ייק לא הולך ישר. למעשה, די קשה ללכת לידו או מאחוריו, כי הוא כל הזמן משנה כיוון, מוצא משהו חדש להסתכל עליו על המדרכה, יש לו תובנה חדשה.

ילדים. הם בעולם משלהם, מטיילים עם האצבעות על כל מיני מקומות, הופכים אותן לכלי נשק קטלניים ויורים במטרות דמיוניות, מהלכים לפה ולשם וממציאים לבה וגנבים וחייזרים ואבירי ג'דיי. ג'ייק הוא ילד חכם מאוד, וכששיחקו עם הכתה שלהם בלנסות להוציא כמה שיותר מילים מהמילה הנתונה (Trampoline) ללא שימוש באותיות כפולות, הוא הוציא 65 מילים בחמש דקות. היה לי קשה לעמוד בקצב הכתיבה. אבל היום, כל הילדים כל כך חכמים וכבר יודעים מה זה כוח הכבידה. בבית הספר היסודי הציבורי של הפרוור ישנה תלבושת אחידה – חולצות, מכנסיים, חצאיות וג'קטים, תיקים ותיקיות לספרים. אין צורך בכלי כתיבה או מחברות מהבית, הילדים מקבלים מהבית ספר. אחידות. אין ספרי לימוד כבדים שצריך לסחוב הבייתה. את החומר הם מקבלים מצולם ומדביקים במחברות שלהם שנשארות בבית ויש להם מחברת אחת של שיעורי בית שבאה איתם הבייתה. כל ילד מביא כל יום פרי בוקר, ארוחת ביניים וארוחת צהריים בקופסא מסודרת. כל הילדים יושבים מסביב למורה על השטיח ולומדים על השעון האנלוגי, או שהיא מקריאה להם ספרים ומלמדת אותם אנגלית גבוהה למדי. הם מקריאים ספרים אחד לשני. שעתיים עם המורה, חצי שעה הפסקה. שעתיים נוספות, ושעה הפסקת צהריים, ואז עוד שעה והבייתה. כשיש צלצול אף אחד לא רץ עד שהמורה משחררת אותם הבייתה. אוהבים את המורה.

למדתי מי היא little miss sunshine כי הספרים האלה נפוצים באנגלית.

לפעמים הרגשתי פשוט גוליבר ענקי בכתה הזאת, ובמיוחד עם הכסאות הקטנים האלה. ולפעמים הרגשתי כל כך לארג' לידם. הם מתפעלים (ולא חוששים להראות את ההתפלאות שלהם) מהדברים הכי בסיסיים עבורי שאני עושה, אבל מבחינתם…. עולם ומלואו של כשרון!!

ומה שהכי יפה בילדים – הם רצים, קופצים, נופלים, וממשיכים לרוץ ולהשתולל. ויש להם זכרון של דג. כואב להם ושניה אחרי זה הם רואים סוכריה או משהו והם שוכחים מזה שכואב להם או שעצוב ומעצבן להם.

המורה, miss Knight, אומרת להם מדי פעם אם יש להם פרי טעים במיוחד או חופשה נהדרת שהם היו בה – You lucky duck. איזה ביטוי חמוד! כמה כריזמה צריך בשביל להיות מורה. כשנפרדתי מג'ייק ומהכתה שלו הם הכינו לי כרטיסי ברכה והיו מקסימים.

תוך כדי אני לעיתים מנקה בתים של אנשים. במשך זמן מה ניקיתי בבית של דתיה מאוד, ולמדתי להעריך מהי תחזוקה של בית וכמה זו עבודה קשה וכמה שעות צריך להשקיע במאבק מול הלכלוך (תודה אמא). ואז מצאה אותי ג'ודי, שבאה לאסוף אותי יום שבת בהיר אחד, ומצאתי לעצמי חברה. איזו אשה!! טיילה בכל העולם בערך, כזאת שעושה מה שרוצה, רקדה במשך שנים ואפילו לימדה סווינג וקפוארה. היא אחת מפליטות הקהילה היהודית. היא נשואה לגבר מלונגון ממוצא ג'מייקני והילד שלהם הוא תערובת של חלב וקפה בוץ עם שיער קפיצי ואופי של שד טזמני. אבל זה משהו נהדר לבוא אליה, כי היא כל כך מעריכה את העובדה שאני שם, ותמיד דואגת לי לקפה ולאוכל אם אני שם הרבה זמן, טיפים למציאת עבודה, מוזיקה נעימה (ג'אז פנטסטי) ומקפיצה אותי הבייתה או לפחות לרכבת החשמלית. אתמול באתי אליה לחמש שעות ופשוט קירצפנו את המטבח מא' עד ת' – חלונות, קירות, דלתות, מקרר – מבחוץ ומבפנים ולמעמלה ומהצדדים, משטחי עבודה, ארונות, פנלים. הרבה עבודה. חלק מהזמן היא הייתה שם ועזרה לי. זה באמת לקח שעות.

סווינג

שלום, קוראים לי סתיו ואני מכורה. לא עוברות 15 שעות מהשימוש האחרון שלי ואני כבר צריכה עוד. הרגליים שלי מתחילות לבעוט, האוזניים שלי מצלצלות, הראש מתחיל לחשב איפה אפשר לקבל עוד הערב, איך להגיע לשם ומתי צריך לצאת. מה אני אלבש כשאצא וכמה כבד האיפור הולך להיות הערב.

התחלתי לרקוד סווינג. סווינג זה אנרגיה, זה קצב, זה ג'אז, זה להתלבש כמו פעם ולעוף כשיש מוזיקה מהירה ורוקדים את הסנגון lindy hop ואת הצעד swing out. אני נשבעת שזה כמו בסרטים. בפוסט הקודם הייתי אחרי שני שיעורים. אל השיעורים האלה אני צריכה לצאת שעה ורבע מהבית קודם ולקחת שתי רכבות. אבל כל זה מתגמד לעומת מה שמתחולל בשיעור.

בסופ"ש ההוא היה נשף. Meet the scene ball. היה פשוט.. מקסים. כולם היו לבושים באמת כמו אז. המיקום היה בבית העירייה של אחד הפרוורים של מלבורן – Fitzroy. באולם משנת 1887 – מעוטר ומקושט, במה רחבה ללהקה, אנשים לבושים בהידור – משלות, מחרוזות נעלי טניס, פרחים בשיער מסורק. גברים לבושי חליפות ווסטים, פפיונים ועניבות וכובעים!! ווווווואוווווווווווו מי שמכיר אותי יכול לנחש באיזו אקסטזה הייתי כשראיתי את כל זה מול עיני. בעשור החביב עלי רקדו סווינג. וההבגדים… שייא אללה. משהו מדהים באמת. הלהקה מתחילה לנגן, ואני, רקדנית מתחילה פוגשת בא', בחור עם כובע דובר עברית. יליד דרום אפריקה, גדל באשקלון (!) ועבר למלבורן. כל מש"'קית ממחו"ה אלון הייתה מנסה למשמע העברית שלו. בחיי שהרבה פעמים הוא מדבר הרבה יותר טוב ממני, בבחירת המילים ובדיוק הדקדוקי. אחת מהמעלות הרבות שלו היא הסבלנות שלו ללמד אותי מה הצעדים שהוא עושה ולא רק לרקוד בוירטואוזיות, להוביל אותי לכל מיני סיבובים שאין לי מושג מה הולך מסביבי. הוא הוביל אותי בחן ופתח את הנשף המקסים הזה במוביל נהדר. כל כך נהניתי לנטוף זיעה אחרי שעות של ריקודים. ללמוד עוד צעדים, להכיר עוד אנשים. אחרי ארבע שעות שי אינטסיביות המשכתי לאפטר פארטי. וכן, רקדתי עד שלוש בלילה סווינג ורוקנ'רול. וווווואוווווווו. ככה התחילה ההתמכרות הקשה שלי.

א' חשף אותי גם לריקוד חדש- בלוז. או שמא… בלווווווווז. למשמע המוזיקה הכי סקסית בעולם, ג'אז איטי, שירה ויללה של זמרים מופלאים, לעצום עייים ולהיסחף. להימשך ולהיגרר לתוך הריקוד, בלי לרצות או להיות מסוגל לעצור. ממש להיכנס לתוכו. להקשיב למוביל רק באצמעות חוש המישוש. היד הימנית שלו על הגב שלי, בערך מתחת לעצם השכמה. היד השמאלית שלי על הכתף שלו, והאמות שלנו נוגעות זו בזו. כף היד השמאלית שלו אוחזת בימנית שלי, ואלו הרמזים שלי, שאיתם אני יכולה לעצום עיניים ולדעת בדיוק לאן ללכת. ואם יש לו בושם, או שאני אוהבת את הריח שלו, המרקם של החולצה… תחושות שמרגישות כמו לרחף על ענן.

נכון שאני מגיעה בדרך כלל לבד לריקודים ובדרך כלל די חסרת בושה (כי ביננו, החיים קצרים מדי בשביל להיות ביישנים, ובאמת אין לי יותר מדי זמן במלבורן ואני חייבת לעשות את המקסימות שאפשר מכאן), אבל לא תמיד זה קל. אם המנוסים לא יורדים קצת מענן הפז"מ שלהם ואני במצב רוח קצת פחות אנרגטי וצוחק מבדרך כלל זה אפילו חוויה לא נעימה במיוחד.

אבל לרוב כל הפחדים שלי מוכחים כלא יעילים וחסרי כל אחיזה במציאות, כי יש לי עם מי לרקוד עד סוף הערב, ופעמים רבות המוביל יבקש ממני ריקוד נוסף בסוף הריקוד הראשון. כיף אמיתי (:

אני לומדת את המקצבים הבסיסיים של הסוויג – יש איזה חמישה שישה שצריך לשלוט בהם ובמעבר בינהם לפני שעוברים לרמה הבאה. בהתחלה זה קשה ויש לי סף תסכול יותר נמוך מלג'ייק לפעמים, אבל לעזאזל, אני לומדת מהר ומשתפרת מהר, כל כך שונה מכמה שחשבתי שאני לא מסוגלת.

אני כבר מכירה פרצופים וותיקים וחדשים, ולחדשים אני מסוגלת לתת עצות ולהישאר איתם אחרי כן לריקוד או שניים כדי לעזור להם לחזק את הבסיס שלהם.

השיר החביב עלי – feelin' good בביצוע של Muse:

פסטיבל הסווינג של מלבורן התקיים בסופ"ש האחרון, מיום חמישי עד יום שני. ביום חמישי הגעתי לאירוע, ורקדתי בערך ארבע שעות עם הפסקה קצרה של שתיה. ואחרי כל הריקודים האלה, הלהקה התקפלה ולא נותר עוד איש על הרחבה, מי שתפקד כדי.ג'יי. ניגן את Hey Ya, שיר קפיצי. ראיתי שיש רק אחת על הרחבה שרוקדת כמו משוגעת ו (תראו איך נדפק לי המוח מסווינג וריקודי זוגות) חשבתי שאין עם מי לרקוד. ואז התעשתתי, והתחלתי לרקוד איתה. היה מפתיע מאוד שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אין דפוס מסוים או צעדים נכונים, ואין אף אחד שאומר לי מה לעשות ומוביל אותי, אלא רק אני בנטורל. כיף (:

בשבת היה הנשף הגדול שאליו כולם מתלבשים, ואליו לבשתי את החצאית. כשהמובילים סובבו אותי ידעתי שכל דקה מהעבודה ששמתי בחצאית הזאת הייתה שווה את זה, פשוט כי החצאית הזאת הסתובבה יותר יפה מכל החצאיות של כל הבנות האחרות בעולם (: .

א' של אהבה?

אז מא' קיבלתי מסרים סותרים. הוא היה מחזיק לי את היד באוטו תוך כדי נהיגה עם סטיק ידני, מחבק אותי בסוף כל ריקוד, ומחפש אותי לריקודים ולתת לי טרמפים לסווינג והבייתה. אבל הוא לא עשה מעולם צעד קונקרטי, ולהיפך, הוא אף אמר לי שידידות שלו מכנות אותו משהו שפירושו עשוי להיות גיי. ובכל מקרה תמיד ברחתי מהאוטו ברגע שהגענו אלי כי לא ממש רציתי שהוא ינסה שום דבר ואם הוא בכלל רוצה ללכת כבר הבייתה לא נעים שאני אעקב אותו.

אז מבולבלת מאוד, ניסיתי לחקור. וככה זה כשיש קהילה יהודית קטנה (: . ג'ודי ודנה עזרו לי במחקר. התחלנו בחיפוש חברים משותפים בפייסבוק. אין. אולי אחים גדולים של חברים של דנה? אולי מישהו יודע משהו? אהההה! גילינו את שם המשפחה שלו, והוא לא אחר מבן של אחד המורים של דנה! אבל.. מי הוא לעזאזל?! אוקי אוקי מה נעשה… אה! לג'ודי יש חברה שמסתובבת עם אמא שלו. אז ג'ודי שאלה כבדרך אגב מה שלום א', הבן של החברה של ההיא שג'ודי מסתובבת איתה. וההיא ענתה לה: "א'? זה שכרגע נפרד מחברה שלו?". את המידע קיבלתי מג'ודי בצורה זריזה ביותר של הודעת טקסט, וזה היה כמעט שבוע אחרי שפגשתי אותו. באותו לילה, כשיצאנו לרקוד, הרגשתי שיש ביננו קצת יותר מעם כל בחור שאני רוקדת איתו. אז הפעם נשארתי באוטו כמה שניות יותר לתת לו הזדמנות והוא פשוט.. לא לקח אותה. ואני כבר מתה מסקרנות וחסרת מעצורים, אז כבר הייתי בחוץ ורגע לפני שסגרתי את הדלת שאלתי אותו אם הוא מחבב אותי. והוא ענה לי שכן (:

באחד הימים האחרונים התעוררתי בבוקר והרגשתי כמו סמרטוט אחרי הרבה ימים של הצטננות שאני לא מצליחה להיפטר ממנה ורגל מעוקמת, והוא לקח אותי למסאג'יסטית שלו. יצא נשמה 🙂 .
תחביבים

החלטתי שקר מספיק בשביל שאני אלמד לסרוג ואני אכין לעצמי צעיף לחורף המלבורני. אז קיבלתי מאחותי רשימה של חנויות סריגה-קוטור שבהן אפשר למצוא צמר מהסוג שאנחנו אוהבות: מרינו, אלפקה, וכל מה שבינהם. מצאתי שילוב נהדר של 50% גורי אלפקה ו-50% מרינו בצביעה ביד של גוונים של סגול. ההתחלה הייתה לא פשוטה והיה לי המון מתח, לא היה לי קל להחזיק את החוט, אבל די מהר התחלתי לרוץ עם זה והקצב התגבר, וההתמכרות הוחמרה. ברכבות של 5 דקות הייתי מספיקה לעשות שתי שורות, ולא הייתי מסירה את העיניים מהיצירה שלי כי "נותרו לי רק עוד 6 עיניים לסוף השורה!!". קרה המקרה והיה עלי לשבת ולהמתין שעתיים לשעת הריקודים של הסווינג, אז לקחתי את עצמי לבית הקפה וסרגתי את נשמתי. למדתי מהאינטרנט מה שהספקתי לשכוח מאז שאמא לימדה אותי, ודיווחתי מדי פעם לנשות הבית בישראל איך הצעיף מתקדם. קיבלתי מחאמאות מאחותי שמאוד דוחפת אותי לכיוון של סריגה. ולבסוף גם זה הגיע לקיצו וסיימתי את הצעיף. דאגתי לתפור את שאריות החוט לתוך הצעיף כך שלא יראו אותן ולהוסיף גדילים בשני קצוות הצעיף. צעיפי גאוותי:

חצאית נוסח שנות החמישים – משהו אני זוכרת מהתפירה, לא הרבה, אבל מספיק בשביל לקחת את עצמי ואת המשכורת שלי לחנות מלאכה ולקנות 2.5 מטר בד מנוקד ועוד כמות זהה של בד לתחתונית, טול, כפתור, חוט ורוכסן. מזל שלדנה יש מכונת תפירה (:

היה יום אחד כל כך מתסכל. גזרתי חגורה קצרה מדי (למרות שאמרתי לעצמי שאני צריכה אותה ארוכה יותר) וכשבאתי לתפור נוכחתי שאין לי מספיק חוט, ובלי מכונית לפעמים זה ממש מתסכל לנוע בעיר. אז בדכדוך העמוק שלי רציתי לדבר עם אמא אבל היה מוקדם בלילה שלהם, אז אמרתי, טוב, לפחות אני אפרק את החגורה כדי שבפעם הבאה כשאני אראה אותה אני לא אבכה. ואז אמרתי, אני אקל על עצמי לפעם הבאה וכבר אגזור חגורה חדשה. ואז אמרתי, טוב אני כבר אחבר ואחליב את החגורה הזאת. ואולי בכלל יספיק לי החוט לחיבור של החגורה? ואולי אני פשוט אקוץ לקנות עוד חוט באיזו חנות פה בסביבה? וככה סיימתי את החגורה עוד באותו היום והתגברתי על התסכול העמוק.

הרבה דברים לא כל כך זכרתי ולא מעט דברים גם לא ממש ידעתי. אפשר לומר שזה כמעט היה פרויקט לימודי. הייתי צריכה למצוא פתרונות יצירתיים למשל לעיקול החגורה יחד עם צורת הגוף. אני בטוחה שסבתא שלי הייתה נופחת את נשמתה אם היא הייתה רואה את הפתרון שמצאתי 🙂 . הרבה הייתי צריכה לפרק ולעשות מחדש, וגם יש דברים שלא עשיתי מחדש אפילו שצריכה הייתי. לא קל לעבוד על מכונה חדשה וזרה. יש דברים בסיסיים שעדיין לא הבנתי לגביה.

יצא שיש לי מכפלת באורך 3.20 מטר. גם החצאית התחתונה זכתה לאורך מכובד זה. ואת כל המכפלת תפרתי ביד. אני הנכדה של סבתא שלי או לא? עבודה עבודה.

משפחה

המונח המנחה של יהודי שמטייל בעולם הוא Jewography. בעברית זה עובד מעט פחות טוב – יהודוגרפיה. המצב הוא כזה: בכל מקום אליו אלך בעולם אמצא משפחה. נכון, במלזיה ובצ'אד ובאיחוד האמירויות אולי פחות סביר, אבל לכו תדעו. הנקודה היא שגם פה…. יש לי משפחה.

סבתא (אמא של אבא) הייתה נשואה שלוש פעמים. מספר שלוש ואחרון (שאיתו אין צאצאים משותפים) היה דויד. לדויד יש בני דודים, ואחת מהן היא רות. רות שמרה על קשר עם סבתי במשך שנים, והיא וילדיה אף ביקרו את סבתא בישראל מספר פעמים. מייקל, בנה השני שחי מספר חודשים בישראל פגש אותה מספר רב של פעמים כחלק מהמאמצים לשמירה על קשר משפחתי.

אז אין ממש קשר דם, אבל משפחה זו משפחה. הזדמן לי להיפגש עם הבן השלישי (שמשחק כדורגל אוסטרלי עם האח של דנה) באחד מהבתי הקפה המקסימים של מלבורן באזור בשם ברייטון. ולאחרונה אף הגעתי לארוחת שבת בביתה של הלן, אחותה של רות, שם פגשתי את רות ובעלה, ואת שרה, הבת הקטנה (בגילו של אחיה של דנה). משפחה מקסימה בכל מובן. מייקל ואחותו יוצאים עכשיו לחופשה בצפון אוסטרליה. טיול של ממש. ג'יפ קשוח, אוהלים, קר, אבוריג'נים ומה לא. באמת מגניב. קצת מזכיר לי את אחי הגדול. אני חושבת שהם היו מסתדרים יופי. הוא הפציר בי לא לוותר גם אם קשה לי למצוא עבודה, כי הטיול הזה ואוסטרליה נמצאים פה והפנינים האמיתיות פה הן הטבע.

תובנות

בחופש טמונו הרבה משמעויות. להיות חופשי באמת… זה דבר די מורכב, ואני לא בטוחה שקיים באמת. אבל ישנן דרכים להתקרב אליו, ולהיות חופשייה *יותר*. התקרבתי בצעד כשהבנתי שחופש הוא לא רק ממחויבויות, אחראיויות ומטלות חיצוניות שקשורות לאחרים. למעשה החופש הוא בפנים. זמן רב חשבתי שמדובר בזכות הבחירה, ועודי בדעה הזאת – כל עוד אני בוחרת להישאר במצב מסוים אני בחופש מסוים. ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", עיצב בי חלק מהתפיסה הזו.

אבל כשאני מדברת על חופש… האפשרות ללכת בכיוון מסוים, אבל אז לראות משהו בכיוון אחר ושמסקרן ולהיות מסוגלת לצעוד לכיוונו במידה ואני רוצה, בלא שכבלי הכיוון הקודם יחזיקו אותי. בתוכי ישנן מחויבות – ציפיות, מטרות, שאיםות, רצונות. כל אלה הינם דברים שמחזיקים אותי במקום ומונעים ממני לנוע כילדה חסרת כיוון, ויש להם יתרון בכל מה שנוגע להתמדה. אבל במקרים רבים הפחד להרפות מהם, או תחושת אשמה או מחויבות לא בריאה הן אלו שמונעות ממני לחקור אופקים חדשים. כמה אני מוכנה להביט לצדדים ובמידת העניין לעקוב אחר העניין הזמני ולשהות את ההגעה ליעד, אם בכלל הוא ישאר רלוונטי? אז השאלה בטיול מהו היעד, והאם יש כזה, ואם אין, והמטרה היא היום וההווה וההנאה ממנו, אז מה עוצר אותי? זמן רב חשבתי שיעד הוא פיזי. מקומות להגיע אליהם. אבל זמן רב אני מרגישה שזה לא הנופים. נופים יפים יש בהרבה מקומות. ידעתי שזה משהו אחר. וכשאני אמצא את המשהו האחר הזה אני אתעקב ואהבה ממנו. וכשאני אומרת שאני לא יודעת מה סוף הטיול באמת להתכוון לזה. להיות מוכנה לכך שדברים בלתי צפויים יקרו, ולהיות מוכנה לקבל אותם בחיבוק. אז אם מצאתי לי נישה שאני רוצה להתקרב אליה וזה אומר שאני אחסוך פחות כסף לטיול ענקייייי בגללה, אז שיהיה. ולרקוד סווינג זה טעם החיים שלי עכשיו.

אוהבת ומאוד מאוד מאוד מתגעגעת הבייתה,

סתיו.

When it rains, it pours

An interesting comparison I heard from a guy named  Sam:

Sydney is the hotest girl in the class, the shiny blond one that always attends the coolest parties and wears a mini-skirt.

And Melbourne… She the pretty girl you don’t really notice at first, but always have something interesting to say, you talk about films and good music with.

Once upon a time, in the house of the big brother – known in it’s nickname – the Villa, lived together between 9 to 7 people. There was a royal couple there – a boy who was allways willing to help with the dishes and stay a little longer to make sure everything is clean, and a girl, who was always there to listen, gossip and talk about the beach. There was a blue-eyed wizard there that made cucambers disappear and told non-funny-jokes. There were a cuple of others there, but they are not so neccesery for the story. Everyone there were salesmans for the dead-sea products. In this very same house, your humble servant (moi) is the clean addicted, the one who always do the dishes, helps cleaning and cooking (and trust me, cooking for 9 people is no joke) and takes of from the table (doesn’t sound  typical, ha?)

On a sunny Saturday off I took the opportunity and went for a walk in Darlig Harbour in Sydney. The wizard accompanied me, and joke after a joke we became good friends, a neccesity between the walls of the Villa. The wizard exposed me to the secrets off street shows and gave me a few tips for work and about life in general.

Every once in a while the whole gang goes out to a remote suburb of Sydney where there is everything-you-can-wish-for in a night out. They scan your ID and take a frontal picture of you at the entrence, a band that performce in the main hall, a DJ on the floor outside (cost entrence), wild west style bar, comforable modern bar, outdoor-tropical bar. The population is mostly divorced 30 years old and crazy people, but hey – you can’t have it all, right? So much fun dancing though.

While working there are sometimes mood crisis that reminds a cosinus graph when the maximum point doesn’t get any better than an ok mood. One of the days I was working with the wizard , and we’re laughing and chatting instead of talking, and he demonstrate all the product in the kiosk on me (did you know that the moist lifting complex really does make the exprresion marks disappear?!)

But sometimes it happens to be that someone had enough of it. I had enough of this awefull job that  I found to be hard and weary and deppressing. I promised myself I’ll give it one moth of a trial before I quit, and I stood in my word. Same time, the immigration police seemed to have had enough as well of rude israelis telling them that they have pimples and look 20 years older, and decided to make a deed. Rumors lead to rades lead to shut-downs lead to tragedies, bad atmosphere and the shrinking of the company in several days. With an atmosphere of a Shiv’a at home I can defenitly not feel better after a long day at work, so I decided to get up and leave. No money can be done if I don’t enjoy the job. And even if I would make money with my bad mood, it stil wouldn’t worth crying in the bathroom every other day.

I found out that once I made the decision I felt and instant relieve. I feel more comfortable. I’m after the conflicts and the self combat of quiting\staying. That’s it – I’ve already quit, and from now on, it will only get better.

I came back to my fathers-childhood friend – the one who gave him the original last time we carry honorably up until today. She was in a vacation in Israel, but her daughter hosted me. We had so much in common – a very similar point of view on the world. We’ve spoken to one another in the most honest way possible, not hiding anything. Stuff that seems dark and evil for me on myself seemed human and natural as I told her about it in out chats. She’s original, creative and brave, moving to France – following her boyfriend, introduced me to her friends (non-jews).

I went on a walk around Sydney. I got to the Opera House and saw the ceramics brilliant in the sunlight and seems like silver scalse on the roof. I went to the botanical gardens and read a bit, naped a bit, and found out how many kinds of grass exist in this park (short dense and soft, long and spiky, thin and poor).

I could have find something to do with myself. BUT.

I was paniked. I am unemploed. I have no money. I have no ATM code. My brother put it in a very romantic statement:

“If there is anyone I would like to be in her shoes right now, it is you. 10$ in the pocket and hell of a lot imagination in the head. You’ll do great.”

But I am not him. Maybe a bit less imaginative and less daring. I was afraid to get boared. After all I dodn’t want to stay there in the long teerm. I had a destination and it was Melbourne.

So I looked and found a flight for that very same night.

I usually don’t feel regrate, but I do think it was a mistake to leave so soon, without seeing some of Sydney, take 3 deep breathes and disconnect properly from the whole Israeli gand I was staying with. And feeling like a bad friend to the daughter who hosted me so micely and I just abandoned.

I bought a super cheap ticket but payed for it. I recalled how little I like airports, and how I prefer paying 20$ more next time to save some of my nerves and my white hair from appearing in an early age.

My flight landed at night time and Dana and her mother came to oick me up from the airport. A nearly-hour ride led me to to my new home – the kids office and the father’s Hebrew library.

Familiar mess, ha?

Right as I got there the race to find a job began. It started in legitimate websites, positions in retail, secratery, telemarketing. There was a position of being a night receptionist in a hostel – it sounded like the perfect job for me – treveling without travelling, meeting interasting people from all globe.

It continued with intensive CV writing, translating and reconstructing with the gererous help of Dana’s parents and boyfriend.

In Melbourne, you gotta have a permission and a license for EVERYTHING, everything is formal and arranged. To apply anywhere you have to give your Corriculam Viatae as well as a cover letter for the consideration of this supervisor and this manager for the position of a street cleaner. To get into a cloths shop you have to go through a living hell, that makes NASA application looks easy compared with it. To serve alcohol you need a permission, to serve coffee – an expert baristra. And I didn’t even got to babysitting – A police check, a working with children check (just making sure twice you are not a pedofile), first aid certificate, 3 refferice that they can contact to make sure you’re proffesional enough to babysit.

Walking around the city – it is a fine grid, crossing street and allies, getting into every shop and café, say hello and ask to give my CV – “immediate availability”, walking through every hostel, my nose is in the google maps and my eyes wander around to the street signs.

So I am a bit weird. I love new things, but only after I experience them, does that make sence? For example, I’ll find out that a singer I like (Ehud Banai) sang this revoulutionery song 20 years ago, I’ll get this song, upload it to my Ipod, but never listen to it. I’ll always find a song that I already know to listen to. But as it happened to be I had a long day and I have not charged my battery so it was dyeing, so even if I wanted I could find another song. I was forced to listen and I fell inlove.

There are 60,000 Jewish people in Melbourne. Only in the suburb I live in there are more than 2,000 Jewish people, every family in its double story on an acre land house, suiting itself to the Australian dream. And Dana…. Dnaa is one of the axis of the community that makes the Jewish community be what it is. She knows everything about everyone – how is she related to him, who was with who (and who hooked up in which night), where have this guy traveled and this girl’s mom Is working. The information travells in the form of gossip. Not  a mean one, god forbit. Dana’s dad put it nicely and said it’s like a virtual Kibbuts – someone is farting in one side of the city and not a minute goes by and everyone in the other side kno’s about it. As a part of my adjustment skills I had to develop I listen carefully and collect all the information I gather.

First Shabbes dinner I participated in town was in a cynagogue (shull) before Passover. The Jewish parlament member came up and spoke about the security situation in Israel.

I have reunited with Shari, and incrediby sweet girl. She loves travelling, always laughs and always carrys a smile and a funny point of view. She likes to show me around inside and ou of the city. There is an “Italian” street (Lygon street) full of restaurant and Gelato houses – we went out there with a couple of friends to a dinner before passover started.

A new truth I had to confront in the exile: Some events are erpeated twice.

“why??”

Oh! Great question. So appearantly in the old days they used to use the moon as the event calander, but we mustn’t leave a place for interpetation! Sometimes the moon looks full but in fact it misses one day? So what they would do, they had the experts in the city (Jerusalem) and they sent the message with torches from Jerusalem. But what if the fire message took a long time to arrive to the new city? So lets do this! Places that are out of the big city (Jeruslem) we’ll celebarate each event twice! Just to make sure we got it on time. That really explains a lot about the behaiviour of jewish moms… So anyway – Passover is one of these lovely events, and the Seder is being done twice – evning after evening.

The first Seder I had with Shari and her family. 40 presence (I’ve never seen such a large family meal) just from her father side. Shari and I drank about 5 glasses of einr before we even start eating. We had a great time J .

The second Seder I had with Dana’s family, where we read all of the Hagada, and made sure we sing avery song, and yes, even what I didn’t know was a song.

During Passover it’s also easter, so everyone had some time off to show me around. I went to the center of the city, that is filled with narrow streets between tall buildings where there are hidden cafés and restaurants and designer shops.

Another day was an hour and a hlf drive to a zoo called Healsville to see a platipus (smaller than the stuffed animal I have at home, but much much cuter) and some other animals. We ran into Jess, a girl I met in Israel in the same program I met the others. We were not in touch for about 3 years, and this was a randome place to get to. How randome and small the world is.

How do you know you are now in Australia? The road kill is not a cow or a boar. It is a kangaroo, spread on the sides of the road.

Melbourne is built on the Yarra river. There are some nice old styed boat houses there where you can rent a boat and row it up the stream. Very romantic as long as you have a guy to do the rowing for you (no mistake should be made – we were 4 strong independense young ladies!)

The great ocean road- a road made by veterans of the first world war coming back home and unemployed. The government of Australia kept them occupaid as they needed a road that would lead them to the gold mines. We went for a drive on it –and unsourprinsingly, it’s attached to the ocean. Beautiful view. It leads to fields of wild kangaroos. I got closer and closer, step after step – while two or three stares at me, blink, one more step, bkink, so close… and than hops. Did you know they can’t walk , only hop? Koala bears on trees, also worth mentioning J. Now, as we are on Pesach and everyone here keep it, there is a picnic going with us whereever we go.

Around Melbourne there is so much nature, such different views in every direction. There are birds in all the coulours of the rainbow there, flying from tree to tree, and not inside a cage.

My friends also wants to make sure I’m getting some Australian culture so they showed me the film The Castle –

A bit more of Australia culture – they to have a memorial day for their soldiers. ANZAC day – Australia and New Zealand Army Corps. This day is mentioned in a cermony. It starts at 6AM in the memorial in the botanical gardens in Melbourne. Around the botanical gardens there isn’t enough parking so everyone is parked on the grassy traffic islands (when we saw a traffic islands infront of the police station that had car parked on, we were convinced that it must be OK for today…). We climbed to the top of the hill, the morning star is shining in the east, the moon from above. More and more people are arriving. You can’t see anything of what’s going on in the cermony. Everyone just gathers and listen to the word coming out of the huge speakers. Everything is foggy and cold, and all I can see in front of me and behind me is people. And more arrives. The dawn comes up and the fod spreads the light from the east and the orange city lights from the west. There is a police orchestra, sound of shooting, christian hymns, names of soldiers being said. Ausralian anthemn is sang. In the end of the cermony everyone starts to spread – eighther to their cars eighther to the memorial. A lot of people carry war medals. The ones who served in the war carry it on their left side and the ones who carry the medals of their family will carry it on their right side. I haven’t seen one soldier wearing uniform. But I did got a oicture with one of the police orchestra, that once heared I am from Israel called a Jeish lady that played the police orchestra for 20 years or so.

At the meantime, if you follow, I am still looking desperatly for a job, asking about anything possible, but not only is it Passoveer, it is also easter, and than a long weekend, and than a bridge, and you have no one to talk to. I am stressed to get into tracks already, and as I said last time – I hate new beginings. So here I got to a huge hugging cotton candy community and helps me find a job, brings me to here, show me there, make sure I know they way. But the beginning is still not easy, and bothers me being depended.

We broke the Pesach with an amazing mushroom Risotto that Stephan – Danas boyfriend made. I spent the night watching the must-watch gossip girl with Dana’s mom, until at 11:30 PM I got a call I should get my seld ready, Dana and the bf are coming to pick me up to Glick’s – the bakery.

So Carlisle st. in Melbourne is known to be the area where all the Jewish food can be found – Butcheries, bakeries, super markets, and heaps of opportunities for Israelis to fit in. one of the bakery is especially known all around Melbourne for it’s delicious bages. It was close all through the Passover, but now that it’s over, it is a celebration. We have not ate bread for 10 days! So at the night after the holiday came out, the bakeries open up, and all the Jewish people gather to buy astronomy amouns of bagels. It is midnight and an old baker is taking our order, walks slowly, step after step, to the baking room, and comes back with the treasure in his hands. It moved me seeing the old baker – he must be waiting for this moment all of Passover! Actually, maybe even all of the year! Just for the moment that everyone will be so happy from his hand made bagles. He is so thrilled, that year after year, for who knows how long, he gets to the bakery himself and stays until very late at night in every end of passover. Stephan pointed the bag of the bakery and told me that this is the guy –

Glick’s, the one and only. Later I heared stories that he is a surviver of the hollocaust.

I went to cut my hair. Not too short. Just a trim. But it had to be long enough that I can actually feel that I made a change. I thought it will put me on a good airodynamic wave, and indeed, getting my hair strightend and beautiful is like gliding.

That very same evening I chatted with the candy (scroll down that post and remember). The candy had showed regret for not kissing me, and it was almost like being kissed for real. It made me miss Central America sos badly.

Saturday morning I woke up and the sky were perfect blue. It would be a waste to stay home in a day like this, so I accaepted the offer of going to Dana’s younger brother footy game – Australian Football. Just see in your own eyes, there are no words to describe this sport…

An hoval big field filled with twenty something young guys running into eachother to get the ball and score a goal.

Dana’s mom told me that this is what Australian parents are doing in the last couple of years every weekend – coming to thir children’s sports games to support. Australian Jewish kids. The club they were playing for was AJAX, a Jewish sport club. On the field they look like vicious agrresive eild animals, blood in thire eyes and ready to kill. The game is over…? They look human again, nice and smily.

Apperantly here too I have some family (surprise surprise) – My grandma’s third husband’s cousin’s grandchildren are all in Melbourne, and one of them played in the same team as Dana’s brother plays. Crazy world – or should I say – Jewography.

After the game Dana’s mom and I went to drink some hot chocolate nearby. We got into her beautiful convertible red lether seats and opened the roof – too beautiful day. Funny – I have mom’s all across the globe.

(Mama, don’t worry, you are still my number one)

We went out to the Casino, me and my stright hair, dressed in a tight brown dress Dana landed me. Everything in the casino is so reach and luxurious, full of chances and opportunities. Starting with the golden banisters, to the wide tall columns connecting the floor to the ceiling, crazy beautiful lightning changing from one hall to the other, high ceilings, maze structure full of cafés and restaurants that cost a fortune to sit in because this and that cheff conduct them. It made me feel like being a princess for a couple of days. Sleeping on silk sheets, waking up in the morning with stright beautiful hair, get out of the house on some designer stiletto hills shoes, holding a 30$ worth of cocktail all night long.

I felt like an adventure all of a sudden.

While we’re out there, I was crazy tired after looking for jobs every day and going to sleep close to the sunrise to skype with some friends and family. Crazy tiered is always a weird mood for me. I felt teary so I went to the restroom, but from some reasone Dana followed me to ask how was I . I was upset, naturally. I didn’t want anyone to know about nerve breakdowns, but I understood little choice I had lest and got out of the cell. She was wonderfull, just there to ask what’s happening, hug me and give me a shoulder, strengthen me. What a friend.

I I also met the other boy who is relative of mine. He is a bit older and lives outside the jewish area – he lives in Fitzroy. The new hipster young cool and indepandent area. He has been travling himsel and all these talking just made me feel like traveling some more. (we never have enough, do we?)

The hollocaust day: did you know that Melbourne has the largest community in the world of hollocaust survivers out of Israel? The commemoration here is so different then the ones in Israel. While we emphasise the heroism and the victim side, they emphasise what was there before: Yedish, Music, cynagogues, doctors, free professions, money, youth movement, newspapers and culture, and Yedish again! A real live community of 3 million people in poland alone. Philip Masel, a surviver, came up and spoke about a friend of his, Hirsh Glick, a poet, and about how he found out about his seath circumstances. When he came of the stage, the whole audience got up to his feet and sang all together in Yedish, the song that Hirsh Glick became famouse for – Shir Hapatizanim. In the end of the cermony they sang Australia national anthemn – advance australia fair, and then Hatikva – Israel national antumn. Australian Jewish people. To coninue the atmosphere I watched Schindler’s list and marvelled Spilbergs abilities again and again.

I was walking down the street with my big sunnies (Australian term for sunglasses) on and in the horizon came close the figure of a young man. I looked in to his eyes (I allow myself soing that when I’m wearing sunnies) and my mouth was curling up (but defenitly NOT smiling). His smile suddenly a really big wide smile and he looked so beautiful with that smile on his face I felt sorry that I didn’t reply to him with a smile on time, because by the time I did we already passed eachother. It is such a beautifull instinct.

I met an Australian that I know from Israel named Avi. He took me to some pub in St. Kilda’s steet where we had some time to catch up. St. Kilda is a suburd close to the beach and has a peir coming out of it. Every night, so rumors says, pinguins comes back to the peir. Well, what do you know! We’re so close by, and it is getting dark, we might as well check it out! After a walk we got to the place, and we sure did hear them! Once in a while one of them came out of the rocks and was being the cutest thing in the world.

It never rains, but when it rains, it pours. Wednesday I went to a job interview for a job they refused describing me it’s nature, and by the time I found out I was long out of the city, another face to face sort of sale that we all know how little I like. The morning didn’t seem to be too optimistic, but I knew there was one place I had to give my CV to today. I dragged myself all the waay to the other side of the city, but BAM! Tomorrow I have a trial. Ok, I though to myself. If it went good here, I night as well check in some other places?

A short walk to Carlisle street led me to some interasting enqueintes with some Israelis with good tips and more than anything helped me gain some self confidence with the rest of the places. I even got into Beit Chabad to ask them to let me know if they hear of anything. I even got a trial at Glicks!

After all that day I went to meet this couchsurfer who offered me coming to a Swing and Charlstone class in Fitzroy suburb. I though that it can be fun but it is a risk – what if I don’t get along and his a psyco killer? So I made some back up plan and schedualed with Dana for after the class. As always when something works well for me, I regret the back up. It was so much fun (I got to learn more words in English for fun and good) and jumpy and happy, meeting so many cool people, merry jazz music.. what more can you ask?

I never really thiugh about what Mama ment when she said tht life is like a box of chocolate and you never know what you’re gonna get. But than I started my trial at the chocolate shop. We sell there little sins that come in a box, and occaisionly someone comes in and ask for a nice box with ransime chocolates inside. And how will they know weather they got the Cashio nuts one or the strawberry one? Just by taking a bite. I had this pleasure myself when in the end of the day I got a small bag of 6 different goodies J .

It keeps pouring with more and more offers just keeps on coming up at the moment.

Chabad has a branch for the Jeewish student in Melbourne and they organise this big dinner there once a month. About 200 people came, and I came accompanied to someone I know for 2 weeks. So I had to get along. And somehow, it just came out perfect. I got to meet a lot of nice people and not being bored for a moment. This second came when there wss no one around me and I started checking out to which group I can join to a discussion, and than he sat infront of me. This blue-eyed hipster, telling me I look like Norah Jones (the second time I ws told that night). SOOOO much fun, and laugh, and jokes. Was really great. A friend of him joined and it was even funnier. To switch phone numbers we had to go outside and it was like a drug deal.

The next morning we went to the Red Hill Market, down the eastern coast line, to this crast market. They sold basiclly soaps and food with free tasting (my favourite thing). We went to the nearby town Serrento for some chips (and for the others fish too). While waiting for the food we saw non else but the Australian nation hero of The Castle film, Stephen Curry (The one in the right side of the poster upstairs)! I hurried up to get a photo with him!

At the meantime the blue-eyed guy from last night didn’t contact me so my froiends helped me write a text message that will clerify for him my intrese (why is it so complicated?!?! Can’t it be just – hi I had fun last night and lets meet up sometime soon!??!). So appearantly he understood the message and 3 (!!!) hours later replied that he’ll come to pick me up at 8pm. He picked me up and we went to the train station and we went to meet in the city and actor friend of his in Starbucks. Fun fun fun and dunny and laughing and they are both crazy and fun and a pub dancing Australian rock music and a tram to Melbourne University and a cab to a Pijama Party!! Dressing code – Pijamas. You can only wear comfortable and un-sex cloths. I had no idea about this party before hand so I convinced the actor to give me his rugby pants for the party, until I made sure he realised that these pants better of with me for the rest of my life J . To conclude the party I knew how queen popular felt like: 3 boys trying to kiss me in one night. This is definitly a new echivment. A bit awekward as well. And frankly, I would give it all up just to be able to stay in that group of friends just to hang out. Too much fun to give it up for a fling.

MCG –Melbourne Cricket Ground. A huge stadium for like 100,000 people to go and wath footy. I went to a game – I am defenitly assimulated.

Yom Hazikaron – the memorial day for the soldiers of the IDF. I cried so much until my nose started bleeding. Apperantly whoever ran the program was religious and almost everyone who was mentioned were religious and settlers. It was bio-langual all through the cermony. It was so sad when they read Daviv Grossman’s euloguy on his son. I remembred Kiril that evening, and my father’s friends. My soldiers that I lead to the new graveyard in Mount Herzel. Songs that mourne the ones who are lost for the nation. I felt proud to have had the privelige of protecting my country.

And in the end of every death there is life – in the end of the cermony a text message was received from wooer number 3.

Love, Stav.

(Michelle is defenitlly not me)

אחרי בצורת יורד מבול

השוואה מעניינת ששמעתי מבחור בשם Sam –

סידני היא השווה מכיתה, הבלונדינית, הנוצצת, זאת שתמיד במסיבות הכי מגניבות והחצאית מיני.

ומלבורן… מלבורן היא היפה שלא ממש שמים לב אליה בהתחלה, אבל תמיד יש לה מה להגיד, זאת שאפשר לדבר איתה על סרטים מעניינים ומוזיקה טובה.

~~~~~~~

בבית האח הגדול, הידוע בכינויו – "הוילה", גרו להם ביחד בין תשעה לשבעה אנשים. היה שם זוג מלכותי שתמיד נכון לעזור ולעשות קצת יותר (הוא מוכן יותר למטלות בית, והיא לשיחות נפש וצחקוקים). היה שם קוסם תכול עיניים שגרם למלפפונים להיעלם וסיפר בדיחות קרש. היו שם עוד כמה, אבל הם פחות נחוצים לסיפור. כוווולם עבדו במכירות מוצרי ים המלח. ממש באותו בית, אמתכם הנאמנה (moi) היא המכורה לנקיון, זאת שתמיד עושה כלים ועוזרת לבשל ומורידה מהשולחן (נכון לא נשמע טיפוסי?)

ביום שבת ניצלתי יום חופש שמשי לטיול בדארלינג הארבור בסידני. הקוסם התלווה אלי, וקרש אחרי קרש נערם לגלי צחוק, ולידידות אמת בין כתלי הבית. הקוסם חשף אותי לסודות של הופעות רחוב, ובהליכות בין רחובות סידני נתן לי טיפ לפה וטיפ לשם על דברים כאלה ואחרים בחיים.

מפעם לפעם יוצאים כל החברה לפרוור נידח של סידני שם יש קונסטרוקצית הכל-בפנים לבילוי לילי. סריקה של תעודת זהות וצילום חזיתי בכניסה למועדון, להקה שמופיעה ברחבה המרכזית, דיג'יי ברחבה בחוץ (עולה כניסה), בר בסגנון מערב פרוע, בר חדשני ונינוח, בר בחוץ-טרופי. איזה כיף זה לרקוד.

בעבודה יש נפילות מצב רוח שמזכירות גרף של קוסינוס, כשהמקסימום לא עובר נקודה מסוימת של מצב רוח טוב. באחד הימים עבדתי עם הקוסם, ואנחנו צוחקים ומפטפטים במקום לעבוד, והוא מדגים עלי את כל המוצרים בעגלה.

אולם קרה הדבר (וזה קורה לפעמים) ולמישהו נשבר. לי נשבר הזין מהעבודה הנוראית הזאת, שמצאתי בתור קשה, שוחקת, מדכאת. הבטחתי לעצמי שאני נותנת חודש נסיון לעצמי, וקיימתי. בד בבד נראה שגם למשטרת ההגירה נמאס קצת מזה שישראלים אומרים להם כל היום שהעור שלהם מקומט ומחוצ'קן, וקמו ועשו מעשה. שמועות הובילו לפשיטות הובילו לסגירות הובילו לטרגדיות, לאוירת נכאים, ולעזיבה של חצי מהחברה תוך ימים אחדים. עם אוירה כזאת בטח שאי אפשר להתעשת מיום רע שעבר עלי בקניון. אז החלטתי לקום לעזוב. שום כסף שבעולם לא יכול להיעשות אם רע לי בעבודה. וגם אם היה נעשה כסף מהפנים החמוצים שלי, זה לא היה שווה בכי בשירותים כל שני וחמישי.

גיליתי שברגע שקיבלתי את ההחלטה מיד הרגשתי הקלה. שיותר נוח לי. אני כבר אחרי הלבטים והכאסח העצמי של לפרוש. זהו, כבר פרשתי, וכנראה שמכאן זה רק ילך וישתפר.

היום האחרון ששבר לי את כל האנרגיות היה יום שישי. תסכול מהאנשים שהיה עלי לעבוד איתם, מהאווירה מסביב, מהקניון הרחוק שבו תקעו אותי ומזה שלא מכבדים את העובדה שבשבת אני לא עובדת. מובן מאליו שכשחזרתי הייתי על קוצים.  ראיתי את הבחור של הזוג המלכותי עומד ומטגן שניצלים לבדו במטבח. מרוב שאני אוהבת את הבחור עמדתי איתו שם ועזרתי לו לטגן אותם. אמרתי למנהל החדש בשקט ובנינוחות שאני לא אשאר אחרי סוף השבוע. סגרתי קצוות קטנים. והמשכתי הלאה.

חזרתי לבית הנופש – החופשה מהחופשה. הבית של חברת הילדות של אבא שלי – זו שהעניקה לו את שם המשפחה המקורי שאנחנו נושאים בכבוד היום. היא הייתה בטיול בארץ, אבל הבת שלה אירחה אותי בביתה. רציתי להישאר זמן מה איתה, עלמה שיש לי כל כך הרבה במשותף איתה. דיברנו בצורה הכי כנה על הכל. בלי להסתיר. דברים שנראים אפלים ומרושעים כשהם בלב שלי אבל כשהם יוצאים החוצה לשיחות מהסוג הזה כמו דברים אנושיים וטבעיים. היא מקורית, יצירתית ואמיצה, עוברת לגור עם החבר שלה שגר בצרפת, עובדת כדי לחסוף כסף. הפגישה אותי עם חברים שלה (לא יהודיים).

יצאתי לטייל קצת בסידני. הלכתי לבית האופרה וראיתי את אריחי הקרמיקה שמבריקים בשמש ונדמים כקשקשים כסופים על הגג. הלכתי לגנים הבוטניים וקראתי קצת, נמנמתי קצת, וגיליתי כמה סוגי דשא יש (קצר צפוף ורך, ארוך וקוצני, דליל ומסכן).

היה יכול להתפתח ולהיות לי מה לעשות. אבל.

נתקפתי פאניקה. אני בלי עבודה. אני בלי גרוש על התחת. אני בלי קוד של כספומט. אחי הציג את זה בצורה רומנטית מאוד:

"אם יש אדם שהייתי רוצה להיות בנעליו כרגע, זאת את. עשרה דולר בכיס ומלא דמיון בראש. יהיה לך אדיר."

אבל אני לא הוא. אולי עם קצת פחות דמיון ופחות תעוזה. פחדתי שישעמם לי. הרי לא רציתי להתבסס בסידני. יש יעד, והוא מלבורן.

אז חיפשתי טיסה ומצאתי אחת עוד לאותו ערב.

אני לא ממש חשה רגשות כמו חרטה בדרך כלל, אבל אני כן חושבת שעשיתי טעות לנטוש כל כך מהר, בלי לטייל ולראות קצת דברים, לנשום שלוש נשימות ולהתנתק מהישראליאדה ומהשגעון האינטנסיבי הזה.

קניתי בזול אבל שילמתי ביוקר על כרטיס הטיסה. נזכרתי כמה מעט חיבה יש לי לשדות תעופה, וכמה שאני מעדיפה לשלם עוד 20$ פעם הבאה בשביל לחסוך חלק מעוגמת הנפש.

הגעתי בלילה, ובאו לאסוף אותי דנה-אוסטרלית ואמה. נסיעה של כמעט שעה הובילה אותי לבית החדש שלי. אני משוכנת בספריה העברית של האב (ישראלי) שמתפקדת גם כמשרד של הילדים וכחדר המדפסת הצבעונית.

בלאגן מוכר, לא?

מיד כשהגעתי התחיל המירוץ למצוא עבודה. זה התחיל באתרי אינטרנט לגיטימיים, למשרות של מכירה בחנות, טלפנית, מזכירה. הייתה שם הצעה להיות קבלנית לילה בהוסטל. זה נשמע לי כמו דבר מושלם – לטייל בלי לטייל, לפגוש אנשים עם פניני חוכמה או סתם בשביל הצחוקים.

זה המשיך בכתיבה אינטסיבית של קורות חיים, בתרגום ושיפוץ בעזרתם האדיבה של הוריה של דנה והחבר שלה, סטפן.

במלבורן, לכל דבר צריך אישור ורשיון, הכל פורמלי ומסודר. בשביל להגיש קורות חיים צריך גם מכתב אישי ללמה אני רוצה את המשרה וחושבת שלי מגיע אותה הכי הרבה. בשביל להתקבל לעבוד בחנות בגדים צריך לעבור 9 מדורי גיהנום של מבחנים שאני חושבת שיותר קל לעבוד מבדקים או להיכנס לסוכנות החלל האמריקאית מאשר למכור משהו ב- sportsgirl. כדי לעשות קפה צריך להיות בריסטרה ולעבור קורס. כדי להגיש אלכוהול צריך אישור. וזה עוד בלי לגעת בבייביסיטר בכלל: אישור מהמשטרה שאתה לא פדופיל\רוצח\גנב, אישור עבודה עם ילדים (עולה 80$ להוציא ומוציא את הנשמה לספק את כל הפרטים שהם דורשים, במיוחד אם אתה מחו"ל, וצריך לקבוע פגישה מיוחדת בדואר), תעודת עזרה ראשונה עדכנית, לפחות 3 ממליצים בעל פה ששמירטפת להם על הקטנים. אם הם בחו"ל, אתה מתבקש לשלם 10$ לשיחה.

סיורים בעיר. העיר דומה לרשת מסודרת, אני חוצה שתי וערב של רחובות וסמטאות, נכנסת לכל חנות ומברכת לשלום את המוכרת ומבקשת להגיד קורות חיים ולהתחיל לעבוד "בזמינות מיידית", עוברת בכל הוסטל ומפילה קורות חיים ורצון אדיר, האף בתוך ה-google maps והעיניים משוטטות על שלטי הרחוב, לומדת להתנווט בעיר חדשה.

אז אני בנאדם קצת משונה. אני אוהבת דברים חדשים, אבל רק אחרי שאני כבר חווה אותם. זה הגיוני? למשל, אני אקרא את הערך בוויקיפדיה על אהוד בנאי ועל השיר המהפכני "רחוב האגס 1", אני אשיג את השיר, אעלה אותו על ה- ipod, אבל אני לא אקשיב לו. אני תמיד אעביר לשירים שאני כבר מכירה. אבל יצא המזל שהייתי במהלך הליכה ארוכה והסוללה של המכשיר עמדה להיגמר, אז לא יכולתי גם לו רציתי להעביר שיר, וכך קרה שהאזנתי לכל השיר והתאהבתי.

מלבורן היא עיר שבה גרים 60,000 יהודים. רק באזור שאני גרה בו עכשיו יש למעלה מאלפיים יהודים, כל משפחה בביתה החולש על שתי-קומות-וחצי-דונם, בהתאם לחלום האוסטרלי. ודנה.. דנה היא מהצירים שגורמים לקהילה היהודית להיות מה שקהילה יהודית היא. היא יודעת הכל על כולם, איך זה קשור לההוא, מי היה עם ההיא, איפה זה עובד ואיפה ההוא טייל, מתי ועם מי. המידע הזה עובר בצורה של רכילות. לא מרושעת, חלילה. אביה של דנה הגדיר את הדבר יפה: הקהילה היהודית במלבורן היא כמו קיבוץ וירטואלי… מישהו מפליץ בצד אחד של העיר ותוך דקה הצד השני כבר יודע על זה. כחלק מכישורי ההסתגלות שהיה עלי לפתח, אני מאזינה וקולטת, וצוברת ידע רב על האנשים סביב.

בערב שבת הראשון שלי בעיר התקיימה סעודת שבת בבית הכנסת לקראת הפסח. עלה ודיבר חבר הפרלמנט היהודי על המצב הבטחוני של ישראל.

איחוד מחדש התבצע עם שרי, בחורה מתוקה להפליא. היא אוהבת לטייל, היא צוחקת ותמיד תמיד תמיד עם חיוך בצורה מעוררת השראה. היא נדיבה ואוהבת לעשות לי טיולים בכל העיר ומסביב לה.  היא לקחה אותי למסעדה איטלקית ברחוב המסעדות האיטלקיות לפסטה שלפני פסח.

אמת חדשה שלמדתי על בשרי בגלות: יש אירועים שחוזרים עליהם פעמיים.

"למה?"

או! שאלה מצוינת. מסתבר שבימים עברו נהגו להשתמש בירח כמבשר אירועים, אבל אסור להשאיר מקום לפרשנות – לפעמים הירח נדמה כמלא ולמעשה חסר לו יום? אז מה שהיו עושים זה לשלוח את המסר בצורת משואות מירושלים. לאש היה לוקח זמן להגיע ממקום למקום? אז במקומות שהם מחוץ לכרך – לעיר הגדולה ומוקפת החומות (כדוגמת ירושלים), חוגגים אירועים מסוימים פעמיים, רק כדי לוודא שעשית בתאריך הנכון. פסח הוא אחד מהאירועים השמחים האלה.

אז ניחשתם נכון. את ליל הסדר עושים פעמיים. לא סדר ב', אלא סדר סדר – יום אחרי יום. רק למקרה חירום. עם כל ההגדה והכל.

את סדר א' ביליתי אצל סבתא של שרי. ארבעים נוכחים (אף פעם לא ראיתי ארוחה משפחתית גדולה כל כך) רק מהצד של האבא. שרי ואני שתינו בערך 5 כוסות יין עוד לפני שהתחלנו לאכול. היה לנו מאוד כיף (:

את סדר ב' ביליתי בחיק משפחתה של דנה, שם הקראנו את כל ההגדה, ודאגנו לשיר את כל הבתים של כל השירים. כן, גם אלה שלא ידעתם שהם שירים.

במהלך פסח לכולם היה חופש, אז לקחו אותי לפה ולשם לטייל. הלכתי למרכז מלבורן, שמלא בסמטאות צרות בין בניינים גבוהים שבהם חבויות חנויות מעצבים ובתי קפה. הלכתי לגן חיות במרחק שעה וחצי נסיעה מהעיר כדי לראות פלטיפוס (יותר קטן מהבובה שיש לנו בבית, אבל גם חמוד פי 8 ) שם פגשנו במקרה ממש עוד חברה שהייתה איתנו בישראל. כמה אקראי וכמה קטן העולם. איך יודעים שהגענו לאוסטרליה? הרג הדרך (road kill) הוא לא פרה ולא חזיר בר – אלא קנגורואים מרוחים על צדי הכביש.

הלכנו לשוט על סירה במעלה נהר היארה (Yarra) שעליו בנויה מלבורן.

נסענו על דרך האוקיינוס הגדולה (The great ocean road) – דרך אותה סללו החיילים שחזרו ממלחמת העולם הראשונה. הם היו זקוקים לעבודה והממשלה סיפקה משרות. המטרה של הדרך היאכדי להגיע ביתר קלות למכרות הזהב. כמובן שכולם פה שומרים פסח אז בכל מקום אשר נלך פיקניק מתלווה אלינו. אותה דרך האוקיינוס מובילה לשדות של קנגורואים בטבע וקואלות על עצים – על אמת, ולא בגן חיות. התקרבתי צעד אחרי צעד, בעוד שניים או שלושה בוהים בי, ממצמצים, עוד צעד, ממצמץ, כבר קרוב כל כך… ואז מקפץ. בכלל, ידעתם שהם יכולים לקפץ בלבד? הם לא יכולים ללכת!

מסביב למלבורן יש כל כך הרבה טבע, בנופים כל כך שונים לכל כיוון. יש ציפורים בכל צבעי הקשת מעופפות מעץ לעץ, ולא בתוך כלוב.

החברים שלי גם דוגלים בכך שאני צריכה קצת תרבות אוסטרלית והראו לי את הסרט – The Castle.

עוד קצת תרבות אוסטרלית: גם לאוסטרלים יש יום זכרון לחללי המלחמות. ANZAC day – Australia and New Zealand Army Corps

את היום הזה מציינים בטקס. הטקס החמש בבוקר באנדרטה שבגנים הבוטאנים במלבורן. מסביב לגנים הבוטאנים אין מספיק חניה, אז כל המכוניות חנו על איי התנועה שמסביב. טיפסנו למעלה, איילת השחר מאירה במזרח והירח זורח מלמעלה. אנשים ממשיכים להגיע. בטקס אי אפשר לראות שום דבר. כולם מתכנסים ושומעים את הדברים לזכר הנופלים. הכל ערפילי וקר מאוד, כל מה שאני רואה מלפני ומאחורי זה אנשים. עוד ועוד אנשים מגיעים. השחר עולה, והערפל מפזר את האור – ממזרח של השמש, ממערב – החושך העירוני שמתערבב עם הערפיליות הכתומה של מנורות הרחוב. יש תזמורת, קול יריות, מזמורים נוצריים, שמות חיילים נאמרים. בתום הטקס כולם מתחילים מהתפזר – מי למכוניות ומי להיכל ההנצחה. אני רואה הרבה אנשים נושאים אותות מלחמה. כמו בארץ, מעין סרטים עם קידוד צבעים, אבל אלה מחוברים למדלייה קטנה וכבדה. אם המדליות הן של קרוב משפחה הן נענדות מצד ימין. אם המדליות הן אישיות הן נענדות מצד שמאל. לא ראיתי חייל אחד לובש מדים, פרט לתזמורת המשטרה. ביקשתי להצטלם עם שוטר אחד, ואז מצאנו שוטרת יהודיה שמנגנת בתזמורת המשטרתית.

בנתיים, אם תשימו לב, חג. אני מחפשת עבודה בנרות, שואלת על כל דבר אפשרי, אבל זה לא רק פסח, אלא גם פסחא, ואז סופ"ש ארוך, ואז גשר, ואין עם מי לדבר. אני בנתיים לחוצת כסף והשתלבות, וכמו שכתבתי בפוסט האחרון – אני שונאת התחלות. אז כאן הגעתי לצמר גפן – חברים טובים שעוטפים אותי, מביאים אותי לפה ולשם, דואגים לי ומוודאים שאני יודעת את הדרך, עושים לי טיולים ועוזרים לי לחפש עבודה. אבל ההתחלה עדיין קשה. עדיין להיות קצת תלויה.

את הפסח שברנו בריזוטו פטריות מעולה פרי עמלו של סטפן, החבר של דנה. אני את הערב ביליתי בצפייה בתוכנית החובה – Gossip Girl עם אמה של דנה. ב-11:30 בלילה קיבלתי טלפון מדנה – הם באים לאסוף אותי למאפייה.

הרי לא אכלנו לחם 10 ימים? חובה לשבור את זה! מאוחר בלילה נפתחות המאפיות בערב מוצאי החג, וכל היהודים מתכנסים אליהם לרכוש כמויות אסטרונומיות של… כעכים (Bagel). חצות הלילה ואנחנו נכנסים למאפייה של גליקס (Glicks), שם אופה זקן לוקח את ההזמנות והולך, צעד אחרי צעד, באיטיות, אל חדר האפייה וחוזר עם השלל בשקית. ריגש אותי לראות את האופה – הוא בטח מחכה לרגע הזה כל פסח! בעצם, אולי אפילו כל השנה! רק לרגע שבו כולם כל כך ישמחו מתוצרת ידו, שהוא מתייצב שם בעצמו בחצות הליל כל מוצאי פסח, מי יודע כבר כמה שנים. סטפן הצביע על השקית של המאפייה ואמר לי –

זהו גליקס, האחד והיחיד. אחר כך שמעתי סיפורים עליו שהוא ניצול שואה.

הלכתי להסתפר. לא קצר קצר. רק קצוות. אבל גם רציתי להרגיש את השינוי. חשבתי שזה יהיה טוב בשבילי. ואכן, פן וקצר יותר זה כמו לעלות על גל אירודינמי טוב ולדאות.

בערב אותו היום שוחחתי בפייסבוק צ'אט עם הממתק (גלגלו למטה בעמוד ותיזכרו). הממתק הביע חרטה על זה שהוא לא נישק אותי, וזה היה כמעט כמו לקבל את הנשיקה הזאת באמת. איזה געגועים זה עשה לי למרכז אמריקה.

בשבת התעוררתי בבוקר והשמיים היו בצבע תכלת מושלם. חשבתי שזה יהיה נוראי לא לעשות כלום בשבת כזו יפה, אבל לא היו לי ממש תוכניות. ברגע שקמתי קיבלתי הצעה לבוא לראות משחק כדורגל של האח הקטן של דנה. אמרתי – טוב, גם את זה צריך לנסות.

כדורגל אוסטרלי – עזבו… טוב מבט עיניים ממשמע אוזניים.

מגרש אליפטי וגדול, ועשרים ומשהו בחורים במלוא אונם רצים אחרי כדור ונכנסים אחד בשני כדי לזכות בו.

האמא של דנה סיפרה לי שבשנים האחרונות זה מה שהורים יהודיים עושים כל סופ"ש – מבלים במגרשי הספורט כדי לתמוך בילדים שלהם. ילדים יהודים אוסטרלים במלוא מובן המילה. המועדון שהבחור משחק עבורו הוא AJAX – מועדון ספורט יהודי. על המגרש הם נראים כמו חיות טרף אכזריות ואגרסיביות, דם בעיניים ומוכנים להרוג. נגמר המשחק…? והם נראים שוב כמו בני אדם חייכנים ונחמדים.

מסתבר (כמו בכל מקום בעולם) שיש לי משפחה פה. הקשר הוא כזה: הבעל השלישי של סבתא שלי מצד אבא – הייתה לו בת דודה שגרה באוסטרליה, ולה ארבעה נכדים. לא ממש קשר דם, אבל בכל זאת, כיף לפגוש עוד.

אז אחד הנכדים משחק בקבוצה עם האח של דנה – העולם הקטן של הקהילה היהודית.

אחרי המשחק אמא של דנה ואנוכי הלכנו לשתות שוקו בקרבת מקום, בחנות בשם Cacao. היה שם שלט שדורש עזרת מלצרים דחוף, והנה הזדמנות ראויה לשמה. השוקו היה משהו משהו. נהגנו לשם במכונית שלה – גג נפתח עם ריפוד עור אדום – איזו קלאסה. מצחיק – יש לי אמהות פזורות בכל העולם. עכשיו יש לי את האמא האוסטרלית שלי.

(אמא, אל דאגה – את עדיין מספר אחת בלב שלי)

יצאנו לקזינו. אני והשיער החלק, לבושה בשמלה חומה והדוקה. הכל בקזינו נוטף שפע ועושר – החל ממעקות המדרגות הזהובים ולעמודים הרחבים שמקשרים את התקרה עם הרצפה, תאורה משוגעת ויצירתית, תקרות גבוהות, מבנה מבוכי ובתי קפה ומסעדות במחירים גבוהים בגלל שף זה או אחר שמנצח על התזמורת. זה עשה לי חשק להיות נסיכה לכמה ימים. לישון על סדיני משי, להתעורר בבוקר עם שיער מושלם וחלק, לצאת מהבית על זוג עקבי סטילטו של מעצב זה או אחר, להחזיק ביד קוקטייל בשווי 30$. מה רע בלהיות סינדרלה לכמה ימים?

פתאום נהיה לי חשק להרפתקאה.

ובתוך כל זה, הייתי גמורה מעייפות מימים שבהם אני הולכת לישון לפנות בוקר כדי לדבר עם הבית ומתעוררת מוקדם כדי למצוא עבודה. אז מתישהו הלכתי לשירותים כי הרגשתי שהדמעות פורצות את הסכר, וכשהייתי בתא, עסוקה בלדמוע, דנה באה ושאלה לשלומי. התעצבנתי באותו הרגע, לא רציתי שאף אחד יראה אותי ככה, אבל הבנתי שבררה מועטה נשארה לי. אז יצאתי, והיא הייתה שם פשוט כדי לשאול מה קרה, לתת לי חיבוק וכתף ולבכות עליה, ולהגיד לי שאני בסדר גמור. איזו חברה.

פגשתי גם את האח הגדול של זה שמשחק כדורגל עם האח של דנה (הקרוב משפחה) – מייקל. הוא גר בפרוור בשם Fitzroy מצפון למרכז העיר, האזור הצעיר והיצירתי של העיר שבו כל הפאבים והמסעדות הכי מגניבים וחנויות הבגדים של המעצבים הצעירים. גם הוא טייל לא מעט, וכל הדיבורים האלה על טיולים עושים לי מלא חשק. עשה לי חשק למצוא דירת שותפים קטנה באזור ולעבוד במקום מגניב מהסוג הזה, לחוות את מלבורן מהצד הזה.

יום השואה: הידעתם שמלבורן מכילה את הקהילה הגדולה ביותר של ניצולי שואה מחוץ לישראל? הזכרון וההנצחה של הקהילה מאוד שונה מזה של הארץ. פה הם מדגישים את מה שהיה טרם המלחמה: יידיש! כליזמרים, חזנים ומוזיקה, תרבות ומקצועות חופשיים, עיתונאות וספרים, ויידיש! עלה ניצול, פיליפ מייזל, וסיפר על ההיכרות האישית שלו עם הירש גליק, מחבר שיר הפרטיזנים. כשהוא ירד מהבמה כולם קמו ממושביהם ושרו את שיר הפרטיזנים ביידיש, על כל הבתים של השיר. בסוף הטקס שרו את המנון אוסטרליה ואז את המנון ישראל. יהודים אוסטרלים. כדי להמשיך את האוירה צפיתי ברשימת שינדלר וחוויתי את הגאונות הקולנועית של סטיבן שפילברג.

פגשתי פה את אורטל, ישראלית שעובדת באיזה דוכן סנדוויצ'ים כבר ארבע שנים (בבעלותה עכשיו) והציעה לי עבודה במשכורת רעב. סירבתי לעבודה, אבל ישבתי איתה לקפה של שעה וחצי בלי להפסיק לפטפט.

הלכתי ברחוב ומולי עבר בחור צעיר. הסתכלתי לו בעיניים (הייתי עם משקפי שמש) וזוויות הפה שלי התעקלו (בשום פנים ואופן זה לא היה חיוך!) והחיוך שלו פתאום התרחב והוא נראה כל כך יפה עם החיוך הזה, שהצטערתי שלא החזרתי לו חיוך בזמן, כי עד שאני חייכתי כבר עברנו אחד השני. מדהים כמה אינסטינקטיבי זה להשיב חיוך לחיוך.

פגשתי אוסטרלי שאני מכירה מישראל, אבי. הוא לקח אותי לאיזה פאב באזור St. Kilda. החשיך, וידוע ששעת החושך היא הזמן שבו חוזרים הפינגווינים אל המזח. אז יצאנו לטיול, הלכנו והלכנו אל המזח, ושם הם היו – מתחת לסלעים, מקרקרים וצווחים במלוא גרון. מפעם לפעם אחד מהם יצא מחוץ לסלעים והיה הדבר הכי חמוד בעולם!

אף פעם לא יורד גשם, אבל כשיורד, זה מבול. ביום רביעי הלכתי לראיון עבודה עבור משרה שסירבו להסביר לי את אופיה עד שהגעתי לשם. משהו בסגנון מכירות ים המלח רק להוציא מאנשים תרומות. יותר כסף, פחות שעות, אבל מה – איך אין לי זין לעוד עבודה נוראית כזאת, גם אם התנאים טובים יותר. הבוקר הזה לא נראה אופטימי במיוחד, אבל ידעתי שאני חייבת להגיש את קורות החיים שלי לקקאו אז לקחתי את עצמי לצד השני של העיר כדי למסור אותם. כבר באותו הרגע המנהלת אמרה לי שאני אבוא למחרת להתנסות. אמרתי – אם הלך לי פה, אולי ימשיך ללכת לי.

הלכתי לרחוב היהודי – Carlisle, שם כל המאפיות, שם כל הישראלים מחפשים עבודה, ובית חב"ד. אמרתי טוב הדבר, והלכתי למאפייה אחרי מאפייה, תליתי שלטים של בייביסיטר לעת צרה, קיבלתי עצות מהישראליות שעובדות שם, והמאפייה של גליקס הציעה לי לבוא להתנסות למחרת. כאמור, למחרת היה כבר תפוס, אבל השבוע הבא טוב גם. הלכתי לבית חב"ד ופגשתי את אשת הרב והשארתי אצלה את מספר הטלפון שלי, למקרה שמשהו יצוץ.

אחרי כל היום הזה הלכתי לפגוש couchsurfer שהציע לי לבוא איתו לרקוד סווינג בשכונת Fitzroy. טוב הדבר. עליתי על חצאית ועל חשמלית ונסעתי. קצת פחדתי בהתחלה, כי – מי מכיר אותו, ואולי הוא רוצח שכיר, ואולי זה לא יהיה כיף… אז עשיתי תוכניות גיבוי וקבעתי לאחרי הריקודים עם דנה והחבר שלה שנלך לאכול באזור והם יבואו לאסוף אותי. אבל כמו תמיד כשמצליח לי, אני קצת מתחרטת על תוכנית הגיבוי. היה לי אדיר – סגנון ריקודים כל כך כיפי וקופצני ושמח! פוגשים מלא אנשים, כי במתכונת של שיעורי ריקודי זוגות המוניים מחליפים מלא בני זוג, מוזיקת ג'אז עליזה ו… כמה שאני אוהבת לרקוד! כי לבד זה כיף, ולהכיר אנשים חדשים זה כיף, לרקוד זה כיף.

אף פעם לא ממש חשבתי מה המשמעות של החיים הם כמו קופסאת בונבונים – אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. אבל הייתה לי תובנה בשעת ההתנסות החנות השוקולד. מישהי נכנסה וביקשה קופסא מפוארת של שוקולדים, לא חשוב לה איזה. אז שמתי כל מה שנוצץ ויפה בתוך הקופסא, ומי שיקבל אותה מתנה – איך הוא ידע מה זה מה?? יהיה עליו לנסות ולברר אם זה קוקוס או צ'ילי, קפה או תפוז, פסיפלורה או אגוזים. כשסיימתי את ההתנסות קיבלתי שקית קטנה של שוקולדים בעצמי. מיותר לציין שהיה מאוד טעים לחוות את זה על בשרי ולגלות Pina Colada ותפוז דם ושוקולד חלב משובח.

היה לי ראיון באחד מבתי הספר להתחיל לעבוד בתור סייעת לילדים. אמרו שנכון לעכשיו אין עבודה זמינה אבל ברגע שתהיה אני בראש הרשימה. בדרך חזרה קיבלתי טלפון מגברת שרוצה שאבוא לנקות לה את הבית. חשבתי שאני יכולה עכשיו לחזור הבייתה ולחפש עבודה, או שאני יכולה פשוט להתחיל לעשות כסף. אז הגעתי הבייתה, פשטתי את החולצה המכופתרת ועברתי לבגדי נקיון. הגעתי לדוס-לנד, לבית של חרדים חב"דניקים (שיער מגולח מתחת לכובע כעור). ניקיתי וניקיתי וניקיתי וניקיתי וקיבלתי מלא כסף. וגם… הם קצת יותר מתירניים מהחרדים שבארץ. נגיד גברים ונשים מדברים אחד עם השני. והם גם יודעים עברית יומיומית. קצת יותר נורמטיביים, פחות פאנטיים. אני חייבת להודות ששפטתי את המשפחה הרבה לפי מבנה ומצב הבית.

אני אוכלת יותר מדי: או מפאת נימוס של עיניים גדולות – לקחתי הרבה ואני לא רוצה להשאיר בצלחת, או מפאת פחד שאחר כך לא יהיה.

הלכתי לארוחת ערב של חב"ד לסטודנטים. היו שם 200 אנשים צעירים, חביבים ומסבירי פנים. הגעתי עם מישהו אחד שאני מכירה בערך שבועיים וככה ככה, והייתי צריכה להסתגל. וכמו תמיד במצבים האלה, למרות הפחד של ההתחלה, אני יוצאת משם בתחושה עילאית. היה רגע שפתאום לא היה אף אחד מולי, ואני כבר התחלתי להסתכל מסביב ולחשוב "לאן ועם מי עכשיו". התיישב מולי ג'ייק ואמר לי שאני דומה לנורה ג'ונס. ג'ייק הוא היפסטר, סטייליסט, חמוד. דיברנו ודיברנו, הגיע סם – חבר שלו, סטודנט לרפואה. אנחנו יושבים ושם וצוחקים וצוחקים והכל אדיר, ויש בעיה להחליף טלפונים כי שולחן שבת. יצאנו החוצה וזה כמו עסקת סמים.. בשקט בשקט, שאף אחד לא יראה, להוציא את הטלפון ולהקיש מספר.

בבוקר נסענו ל-Red Hill market, במורד קו החוף, למעין יריד אמנים. משהו כמו נחלת בנימין אבל עם הרבה אוכל לטעימות (יש!!). נסענו לעיירה הקרובה על החוף ואכלנו דג וצ'יפס (בשבילי רק צ'יפס). בעודנו מחכים לאוכל שיהיה מוכן ראינו ברחוב את סטיבן קארי (Stephen Curry) ששיחק בסרט The Castle. כמובן שמיהרתי להצטלם עם גיבור התרבות האוסטרלית:

שימו לב לבחור שעומד בצד ימין בכרזת הסרט שלמעלה (:

בנתיים ג'ייק עוד לא יצר קשר אז שרי והחבר שלה עזרו לי לנסח הודעה שתגרום לו להבין שאני מעוניינת בתקשורת.

כנראה שהוא הבין, כי הוא הציע לבוא לאסוף אותי בשמונה לעיר. הוא אסף אותי ונסענו לתחנת הרכבת. עלינו על רכבת לעיר והלכנו לפגוש את סם השחקן (סם אחר) בסטארבקס. ויושבים וצוחקים וצוחקים וצוחקים וג'ייק קנה גלידה ענקית ודוחה בטעם תה ירוק ואנחנו הולכים ברחוב וצוחקים ומדי פעם הולכים לאכול עוד משהו, נכנסנו לאיזה פאב והתחלנו לרקוד לצלילי מוזיקת רוק אוסטרלית, עלינו על חשמלית לאוניברסיטת מלבורן ופגשנו כמה חברים של ג'ייק, שאיתם תפסנו מונית למסיבה הבאה, מסיבת פיג'מות.

קוד לבוש – נוח, פיג'מה, לא סקסי בעליל – חובה. אני לא הייתי מודעת למצב כשעליתי על האוטו, והרגשתי לבושה בהידור רב מדי. שכנעתי את סם השחקן שהוא רוצה לתת לי את מכנסי הרגבי הקצרים שלו למשך המסיבה, עד שבהמשך הוא השתכנע שמקומם של המכנסייים האלה איתי לעד. ולסיכום המסיבה אני יכולה להגיד שככה מרגישה מלכת הכיתה עם שלושה (!) מחזרים שמנסים לנשק אותי בסוף הערב. קצת מביך… הייתי מעדיפה בלי מחזרים בכלל ובכל זאת להמשיך לבלות עם החבורה. יותר מדי כיף ומצחיק בשביל לוותר על זה.

אתמול הלכתי למשחק כדורגל ב- MCG. היו מעט אנשים (20,000), ואם להודות על האמת, כדורגל זה דבר שפשוט לא מלהיב אותי. היה כיף בשביל החברה.

בערב הלכתי לטקס יום הזכרון לחללי צה"ל. בכיתי כל כך הרבה עד שהאף שלי התחיל לדמם. כנראה שמי שמריץ את התוכנית שם דתי וכמעט כל האנשים שלזכרם הדליקו נר היו דתיים, מלא תפילות וכו'. הטקס התחיל בהמנון האוסטרלי ודיבר בו שגריר ישראל באוסטרליה. הטקס התנהל בעברית ואנגלית וניגנו ושרו בו שירים בעברית. כמה עצב יש ביום הזה. הקריאו את ההספד של דויד גרוסמן על אורי שלו. ואני נזכרתי בחלקת הקבורה החדשה שבהר הרצל אליה תמיד לקחתי את החיילים שלי ובה תמיד דיברתי על קיריל גולנשין ועל נשמות אחרות שקיפחו את חייהן במהמלך שירותן הצבאי.  אחרי הטקס הייתה שירה בציבור של שירים בסנגון "שנינו מאותו הכפר" ו"הרעות". כולנו עטינו מדבקות יזכור כמו בארץ.

גם חשבתי כמה כבוד היה לי לשרת בצבא יהודי, לזכות לעזור לכלל להגן על עצמנו, וכמה שזו יכולת לא מובנת מאליה. כנראה שבגלל זה יום השואה מגיע קצת לפני יום הזכרון. להזכיר לנו כמה חשוב שנגן על עצמנו. פתאום התגעגעתי לצבא, כשאני רואה אחרים במדים. כמה אהבתי את המדים שלי. הלכתי זקופה עם המדים, כמו שלעולם לא הלכתי בבגדים אחרים.

ובסוף כל מוות יש חיים, והתקבלה הודעת טקסט ממחזר ג'.

אוהבת, סתיו.

No Worries?

Not really thought that I could freeze to keep in one place, right?

I was not so real about their return to Israel. Left me with more fuel and the last thing I'm going to do with myself not to use my full tank.

Besides, if there is anything I can be sure it is that I really do not know anything right now.Therefore, to delay the decision and the way to earn a few pounds, I decided to accept the tempting offer she jumped in front of my eyes on Walla ("a European passport? Come to work abroad for $ 5,000 a month !!!") and drive the world's largest island, or , the small continent in the world – Australia. Captain Cook discovered the place a few hundred with the approval of Queen area Nuachas to Empire, in the absence of large colony that won independence prisoners is not over, Australia had become a shiny new detention facility of the British.

And just here I come.

Night flight from Tel Aviv came to Hong Kong, but would be more accurate to call it ..Star Trek. I always thought how nice it would be to see them through the window, but usually the reflection prevented me the pleasure. But this time, they Ahasedatro shone for me to light my way. I've always had an emotional connection with the stars. Maybe those are us … People. Not changed at all in thousands of years, huh?

After I used my time machine, I returned two days after Sydney – New South Wales in Australia. Someone was supposed to pick me up, but did not know who and portrait. It turned out soon with my eyes met a pair of burly guys with hair and beard that has not been long gasification dressed Abterningeym their expired long ago. Dear reader – the same as now the "Israel after the army."

We drove past the famous Opera House this bridge, and, what a scene! I'm in Sydney!

And …

They tend …

On the other side of the road !!!!!

After long and arduous journey of Sigani caps thanks I to Villa, where 'knowledge. This two-story house in one of Sydney suburbs Fort modern style perfectly and to be called "Big Brother house." At first I was scared sanitary conditions of the place but there's something a little work can not fix, especially if I'm in a crazy jet lag.

Should devote a paragraph to the shower home design: First of all room bigger brother's and my room together at the parents. So there's a Jacuzzi fun 4 girls can do a party pajamas. Where there is a transparent wall so going through the middle of the room-sized liner Dosh area 1.5X2 feet, flail wheel itself the size of a jeep and simulates the feeling of warm tropical rain. Of course decorations are natural toothpastes in all colors smeared on sinks and marble, three months old book (glued to the marble), and messy shaving remnants of old as crackling. Delicious.

Wagons like the army, meet about all of Israel, and certainly no choice about who they work with us. So I met m – a girl qualified for the 1.80 level and next I feel like we try zipped. Although many personality differences between us, it was funny and good talk with her, the girl does what her dick, and if you are not her cock, then go to her face. She was not good? Drive.

So. If there's something I do not love the world, this new Thoth. In general, if you let me know and I was satisfied with probably learn more. If I could start from the middle was much easier for me. I got a group of about 20 guys already know each other, and put these circuits will not be easy at all.

To take some time out from the start this company I went to my father's childhood heart of the city. On the bus I saw some Australian hunk, but he seemed to some end. Then I realized why the two do not mix. To be cute, he should engage in sports? If he plays sports seems to be very interesting to him and grabs a lot of his resources (time, place and mind …)? So probably not much left to these resources to other things, like politics, culture, ancient languages, reading encyclopedias at leisure and interior design. It's cool and everything. But it was an important lesson.

So I was on holiday vacation. How pleasant and nice to be where do not have to strain to get me interested in me? A place where taking me round the city's tourist areas, buying bread freshly baked Turki oven, prepare Apofroren saturated with butter, consider me retarded movies on your computer, and show me pictures of my father at my age (which market)?

The world of wagons – a bubble. This bubble work together, live together. Work, sleep, breathe and dream work. That's about the only topic of conversation for everyone – it's not such a surprise if there is no other common ground. But it also means no break and it also means we have a world of our own concepts. The first calls for instance, did not understand at all what language they speak – if there are so many slang words meaning different dialect of the work in Australia in our society. So –

Barbara – one with full of money, amateur cosmetics.

Roll – one that releases the money easily.

Chapter – sell someone until he has no more money in my wallet.

Burn – to sell from to a.

Lbepabp – to demonstrate someone's core product we sell – Buffer.

Disrupt – drive someone to not know what is and what is not so say yes.

Discrete – retarded.

Laspatah – Today's first sale. Recommended Laspatah before the opening of the mall.

Pop – Asian, Chinese, think language is the Caramel Market and you can haggle over the price, even if it is ground murder.

Wrong – crazy.

Broken – it has no money, no teeth, but if she has a little purse is regulation nonetheless.

lovely day – when someone is annoying us and we send him this blessing, sometimes a bit aggressive tones aggressive body language, understand the hint.

if you want to buy but 'if you don't want to buy, bye bye-law joke cause sellers to understand that it's OK to let go sometimes.

Lsiilamzn – with the executive's tendency to bone – Sialzn – a salesperson. To drive sales tactics during a call.

On radio in Australia I can say is the most stupid, and just in the early hours of the morning they dig brains and say anything important, on the other they are not playing music. If they do play something, then it is leaving the club tracks reminiscent of third-rate area locksmith.

I will tell briefly about my doubts Tribulation – work is not Igalit for me emotionally personality. Very difficult for me at work. I do my best to renew my energy reserves often ignore people insolent. I try to learn her techniques of people and persuading them to give up on Kenya. See them walking credit cards and people. They try Lasyelzn me just as I try Lasyelzn them. I can not tell me – "No thanks, but a great salesperson." Everyone says this work is long-term learning takes a long time need to reach. It's also very personal learning and all in the head. Anyone can sell if he decides into this mood. But I very very very very very hard. I can not hard for me. I can not good for me. Because life is short. But I feel that I am retiring, and besides I really do need money.

So during the night I fall we all know well. But for now I'm Michelle, 26, moved on two years of training in Israel Dead Sea products, when I was youthful my skin was a disaster only because of the products is improved dramatically, and I'm here Giahlk my internship as part of an effort to promote Israel's PR man in general and the Dead SeaIn particular, the competition is going to be one of the Seven Wonders of the World. honor – I just hope something will remain until they decide.

Most of the work is a fishing people and lead them to demo a product they need to understand how they need to continue their lives and how it will change everything. My vocabulary has pores, moisture, Akiartzup. I am attacking dead skin, dirt, pollution, toxins and toxins, especially – – Chemicals! I am familiar, a listening ear, psychologist, counselor, and hear about the war, on immigration, the culture and language differences, difficulties and tragedies.

All grandmothers here tell me I'm beautiful and charming, I'm great salesman, etc..Sometimes sentences that only lead to more frustration if they are not accompanied by Kenya. One day in frustration, irritability and anger and sorrow I weep aggregate services. It was a day when I stared at a large number of men in toenails. I was in the bathroom and cried for all, the hardships and beauty, my slow and full of reasons that came up one by one with every tear. And there was a lady that was sent from God. Very ugly. With distortion in the mouth and sunglasses. She asked me what happened, if everything is fine. Asked me not to expressions – you're to beautiful to cry, and that people who care, and asked why I was crying …

Men – I do not understand Zen. What language do you speak? On what frequency you are? You can learn it? Have you ever understand … Male?

If there is anything I learn from today to be stuck in a mall that some life is short. I go in front of mirrors all day and every time I see myself I see a beautiful mirror. I know I'll never be more beautiful now, as that opens "If Heaven". There is no better time to fulfill my dreams now. There is no better time to dress like a fifties now, even if it is not easy and perhaps raises eyebrows. This world will not see me better now, and forever I do not like it the way I like it now. Because tomorrow I will have other passions, and a day without realizing a dream, lust, passion, desire – is a day wasted for nothing. 22 years old will be only once and is already over me half my assigns.

I see that people pass me. All ages, all sexes, all situations. Children from their mothers' arms a day or a wagon, a little more in old age can put them in one of these back files, and then when they have been or are going wild energy surrounding or connecting them to strip (we call it folded – a combination of dog and child) to cart or bag with harness – they do not run too Westhollev – God forbid. These children of different eye shapes, skin color eyes and hair in the human spectrum. More advanced age they already dress uniform of the school, as befits the British Empire, the island belongs to the boys wear girls shirts buttoned tie plaid-print dresses with no shape at all ugly and heavy black shoes. Print each his own school. When the child is mature and begin to cause trouble for parents is when they shorten the skirt is very, very missed the hair. There are the boys who have terrible ears extensions. They all have great tattoos and ugly – there is hardly unique in doing a tattoo here. Children at the age of pimples and body distorted by non-leap worth taking place in the body – one day the next day there boobs legs lengthening, thickening and fat accumulate in the muscles, the face and you can relax already going to work with those who were children before five minutes. They wear business suits shave, they wear gray pencil skirts and heels and are equipped with a pair of current haircut. Then both mothers – can imagine how long it Mazed pregnancy by mother Mrs. returned to be thin again or not. There are the tiny little Japanese make me doubt about where the baby came right there, and the women in the weight they lost during the siege is not significant – there's a lot of people are obese. Before my eyes I see families are created, people get divorced, adolescents, women, denying a change of age, men who are certain that it is not for them, cosmetology, they are too old for this, an elderly couple is so old she could not hold her head high, and both are equipped with a cane in one hand, But in the other … They still hold hands. What a beautiful love. Ear devices and eyeglasses, walkers and vehicles powered the third age. The handsome red-headed toddler suit is yesterday I played with the cream tomorrow recently widowed old man and his hair is no longer clear what was his point at all.

So this is how I see life is so short. I see the old woman in front of me every day. I see struggle Lomich wrinkled skin and revive even the already very, very difficult, because the body of a betrayed the soul.

Three boys of my age commit suicide last year the second circle near me. That makes me feel that life is short. Accident – motorcycle one direction, it could happen to me.

Miss and very loving home,

Stav